כיצד מעצימים את התהליך הקבוצתי באמצעות התכנים העולים בקבוצה וכיצד עושים שימוש בתהליך הקבוצתי למען קידום התוכן והמטרות הייחודיות לשמן התכנסה הקבוצה

הגדרת המשמעות של תהליך בקבוצה משותפת לתיאורטיקנים רבים. התהליך הקבוצתי מתקשר עם מושגים כמו הלא מודע הקבוצתי ותיאורים פסיכולוגים תוך-אישיים וחברתיים. התהליך מוגדר כדבר שפעמים רבות ניתן לאתר אותו ברמה הסמויה כך שפעמים רבות השיח המתקיים בחדר אינו שיח שמדבר באופן ישיר את התהליך, אלא מדובר בשיח ובתהנהגות שהמנחה נדרש לנתח אותו כדי להבין כיצד הוא מתקשר עם התהליך. 

הגדרת התוכן מקיימת בתוכה איזורים המשותפים לתיאוריות רבות ונקודת מבט ייחודיות. המשותף לכולן היא התפיסה כי התוכן מתייחס לרמה הגלויה של הדברים. זיו ובהרב מגדירים את התוכן בצורה שונה ומתייחסים לכל מה שהמנחה מכניס לתוך הקבוצה.

קבוצת תוכן-תהליך היא קבוצה שהמנחה שם בו זמנית דגש על התהליך וגם על התכנים אותם הוא מכניס לקבוצה.

מדובר בקבוצה שהמנחה מתכנן את מערכיה. פעמים רבות המנחה נערך לכך עוד בטרם הקמת הקבוצה וחושב על נושאים שחשוב שיכנסו לקבוצה.

לדוגמא אם המנחה מקים קבוצה לגברים במרכז אלימות הוא יחשוב על הצורך של הגברים, יגדיר אותו ויחפש סוגיות שחשוב לעבוד עליהן במהלך חיי הקבוצה . כך הוא יכול להגדיר את הקבוצה כקבוצה לשליטה בכעסים ולתכנן מראש את הנושאים שנראים לו רלוונטים. נושאים כמו וויסות רגשי, לקיחת פסק זמן, דיבור פנימי חיובי, עמדות מפוצלות ועוד נושאים שהוא חושב שחשוב להנכיח אותם בתוך הקבוצה.

בקבוצת תוכן-תהליך מקובל להניח שחשוב העיתוי של התכנים הנכנסים לחדר. הכלל הוא שהתכנים יכנסו בהתאם לשלב ההתפתחותי של הקבוצה, כך שהתוכן אותו יבחר המנחה להכניס הוא תוכן שיכול לסייע במשימת השלב ההתפתחותי ובה בעת להיעזר בהלך הרוח הקיים בקבוצה ולהישען עליו. 

 תמה קבוצתית

תמה קבוצתית הינו מושג שטבע פוקס כדי לתאר תופעה קבוצתית שבה המשתתפים בקבוצה מעלים רעיון משותף, דנים בו או עסוקים בביטויים הגלויים שלו, כל אחד בקולו הפרטי שלו. התמה המתהווה מעל פני השטח הינה תוצר של רגש מסוים שמתהווה ברמה הסמויה ומבקש לחפש אחר מענה.

עקרון התמות המשותפות מתבסס על גישת הקבוצה כשלם. לפי גישה זו, הקבוצה כישות מורכבת מחברי הקבוצה, שהביטוי האישי שלהם (המילולי, התנהגותי או התוכני) עשוי להוות ‘קול קבוצתי’ המבטא משהו מרחשיה הסמויים. בצורה זו מהווה כל שיח המתקיים ברמה הגלויה סוג של ‘אמירה’ קבוצתית.

עקרון התמות המשותפות מתקיים, לפי ויטיקר (1992, 1995), באמצעות מנגנוני ההגנה בעזרתם מדחיקים (או מרחיקים) פרטים בקבוצה את יחסם האמביוולנטי לקבוצה ולסיטואציה של ה’כאן ועכשיו’. ויטיקר מציעה לראות בשיח המתפתח ברמה הגלויה כניסיון משותף ליישב את הסתירה הפנימית, הסמויה, הרוחשת מתחת לפני השטח. השיח הגלוי מתפתח לכאורה כשיח חופשי, אך למעשה הוא קם במטרה לתת מענה לאלמנט רגשי שנמצא בחוסר איזון ומבקש פתרון, תוצר של מצב רגשי משותף של חברי הקבוצה. השיח הגלוי מייצג את המאמצים של חברי קבוצה למציאת פתרונות ולהרגעה התחושות הלא נוחות הנלוות למצב הרגשי.

חשוב לציין כי התימה משוחחת עם השלב ההתפתחותי, תכני הקבוצה ומטרותיה. לעיתים התימה תאותת לי לגבי המצאות הקבוצה בשלב מסוים, או קפיצה לשלב אחר.

 נושא רעיוני שמתחיל להתפתח בקבוצה

הקבוצה מתחילה בשיח אסוציאטיבי שנראה כמקרי לחלוטין. לא ברור מה מחבר בין הסיפורים הללו ואם בכלל. תמה רעיונית ורגשית מכוונת למכנה המשותף של כל הדברים הלכאורה לא קשורים או כן קשורים זה בזה בעת המפגש.

תפקיד המנחה הינו לברר את התמה ולהעמיק במשמעויותיה. הבנת התמה המתחוללת במפגש מאפשרת למנחה לעבוד איתה ולתת מענה לצורך הרגשי והתוכני העומד מאחוריה.

התמה העולה יכולה לסוב סביב הסוגיות הייחודיות לשמן התכנסה הקבוצה ויכולה לשקף תהליך התפתחותי של הקבוצה או מצב בו היא נמצאת.

לעיתים המנחה יעסוק בחיבור הנושאים הרעיוניים של מה שקיים בעולם שמחוץ לקבוצה, לעיתים במה שקורה בתוך הקבוצה ולעיתים יחבר את שני הדברים יחדיו. חשוב להשתהות בבירור לא למהר ולעיתים אף לתת לקבוצה לבסס לאיטה את הרעיון המרכזי. בה בעת המנחה עוסק במלאכת של פירוק והרכבת הנושא הראשוני.

 מלאכת פירוק והרכבה של הנושא המתחיל להתמקם בחדר

במהלך המפגש הקבוצתי המנחה עוסק במלאכת פירוק והרכבה של הנושא בצורתו הגולמית. הוא נע בין שתי טכניקות שונות – התחלקות ואיסוף. המנחה יכול לחלוק את מה שאומר אחד המשתתפים בין משתתפים שונים ולשאול אותם כיצד זה מדבר אליהם, במה הם מתחברים לנושא שעולה. בכך הוא מנסה לראות איך הסיפור של היחיד נפגש עם הסיפורים האחרים ובמה הוא מהווה קול קבוצתי. בה בעת הוא אוסף ביטויים שנאמרים בקבוצה וממשיג אותם בצורה קצת אחרת דרך פרשנות והמשגה מחודשת.

הרעיון הזה קיים לא רק בצורה מדוברת, הוא יכול לבוא לידי ביטוי בהתבוננות על הקבוצה, שפת הגוף שלה, העיסוק שלה, האופן בו היחיד שעושה פעולה מסוימת משקף את הכלל והאופן בו ניתן להמשיג בצורה מחודשת את המשמעות של הרעיון המרכזי דרך התבוננות על הכלל.

הקשר של הרעיון המשותף לכאן ועכשיו הקבוצתי

תיאור המקרה ממחיש את האופן בו המנחה מנסה לברר מהו הרעיון המרכזי העולה בתוך המפגש, מדוע הוא עולה דווקא עכשיו וכיצד הוא מתקשר עם התהליך הקבוצתי והמצב הרגשי בו נמצאת הקבוצה.

כדי לתת מענה על שאלות אלה, המנחה מתחיל לשאול את עצמו במה הסיפור החיצוני שנפתח בתוך הקבוצה מספר על העיסוק הפנימי של הקבוצה ב’כאן ועכשיו’ הקבוצתי. במה הנושא הזה שעלה בקבוצה באופן מקרי יכול לאותת על עיסוק של המשתתפים בהקשר לקבוצה הנוכחית? האם ייתכן שהם שואלים משהו גם על מה שקורה פה בתוך הקבוצה הזו? ואם הם שואלים משהו בהקשר לקבוצה מה בעצם הם שואלים? כיצד מה שהם שואלים עשוי לאותת על המצאות הקבוצה בשלב מסוים וכיצד ידיעה זו עשויה להעשיר את ההבנה של המנחה לגבי משמעויותיה של התמה שעולה פה בחדר?

גם אם לא ברור שהמשתתפים שואלים משהו לגבי הקבוצה, ניתן לעסוק בפירוק והרכבה של הנושא באופן שירתום אליו את מכלול הקבוצה לעבודה משותפת על תמה שמעסיקה אותם אליה חוברים חברי הקבוצה. המנחה לא חייב להיות טרוד כל הזמן בחיבור בין הרגש לבין הנושא, ויכול לבסס מתוך מה שמתהווה לנגד עיניו. במשך הזמן התמה כבר תתעבה לבד ותנכיח עצמה מתוך ממדיה השונים – הרגש והקוגניציה.

העיסוק במה שקורה ביחסי מטפל-מטופל ובהקבלה ביחסי מדריך-מודרך עשויה לאותת על עיסוק בתמות הקשורות בשלב ההתפקחות. ברגע בו הוא מזהה עיסוק אפשרי כזה הוא עשוי גם להיעזר בידע התיאורטי שיש לו על השלב ההתפתחותי ולהתחיל להבין את התמה גם לאור משמעויותיו של השלב והתמות המרכזיות המלוות אותו.

כיצד המנחה מברר את נכונות ההשערות אותן הוא מעלה?

בפני המנחה ניצבות מספר אפשרויות.

האחת – להרחיב בנוגע למה שקורה שם בזירות האחרות ולנסות להבין תוך כדי המפגש מהו הרעיון המרכזי המתהווה (לעיתים ניתן להבין את הרעיון המרכזי רק לאחר המפגש) על איזה מענה רגשי הוא עונה ועד כמה הוא קשור לתהליך ההתפתחותי של הקבוצה.

השנייה – להתחיל לשאול שאלות לגבי מה שקורה בתוך הקבוצה. המנחה יכול במהלך המפגש לנסות להעביר את המוקד למה שקורה בכאן ועכשיו הקבוצתי. לנסות להבין מה אולי הם רוצים להגיד לגבי מידת היותו של המרחב הקבוצתי למרחב בטוח.

הבירור הזה מעלה תמה שניתן לאפיין אותה הן מבחינת רעיון משותף והן מבחינת רגש –הרגש המאפיין את התמה מסמן את כל מה שקיים מתחת לפני השטח ומהווה כמנוע המניע את העיסוק ברעיון משותף כזה ולא אחר. לאחר או תוך כדי בירור המשמעויות של התמה הרעיונית, המנחה יכול לשאול עצמו מה מתחת לפני השטח יכול לעורר את העיסוק הזה, איזה רגש יכול להניע אותו. הוא מנסה לחשוב על תנועה המתקיימת בקבוצה בין שני כיוונים שונים, לכאורה מנוגדים.

נניח שהמנחה משער כי הקבוצה עוסקת במידת הביטחון הקיים בה ולמעשה שהמשתתפים שואלים עצמם עד כמה בטוח פה בקבוצה. חשוב לפרק את התמה הרעיונית לתת נושאים, לראות ממה היא מורכבת ומה יותר דומיננטי. שלא כמו בעיסוק של הסטודנט במדריך, הרי שפה הקבוצה יכולה גם להיות עסוקה בשאלה של ביטחון ואמון שיש בתוכה בין המשתתפים ולא רק בסוגיה המופנית כלפי מנחה הקבוצה. כך שניתן לעסוק במידת האמון הקיימת במנחה, ובמידת הביטחון הקיים בקבוצה בין המשתתפים. אותו עיסוק יכול להצביע על מוקדים שונים. בהקשר לשאלת הביטחון הקיים בקבוצה, המנחה יכול לראות איך כל אחד נע במקומות הללו בין תקוה לבין ייאוש. כלומר בהקשר לכל סוגיה ניתן לזהות תנועה בין קטבים.

מאחר ויש פה מספר אפשרויות שיכולות להניע את אותו הדבר, הוא נעזר גם במאפיינים של השלב ההתפתחותי של הקבוצה ועל הרצף של התהליכים שהיו עד כה בתוך הקבוצה.

העיסוק בחרדות – מצבים בהן אובדת השליטה על הגוף והאופן בו הן מגיבות לכך.

המשתתפת שהעלתה את הסיפור הראשוני החלה פתאום לתאר את ההתמודדות שלה עם התקפי חרדה. היא תיארה כיצד היא מתקשה לצאת מהבית לבד, חווה את הסביבה כמתקיפה. לאחר שסיימה את דבריה שאלתי את המשתתפות באיזה אופן הן מתחברות אליה (טכניקת ההתחלקות). הפגישה המשיכה משם בעיסוק סביב חרדות המאפיינות את המשתתפות. עיסוק שלא עלה עד כה ברמה כזו בתוך הקבוצה.

בכך ניתן היה לראות כיצד הנושא אותו העלתה ברגע הראשון – הקושי לגדל ילדות בסביבה בלתי אפשרית, משנה את עיסוקו לרמה עמוקה יותר – ההתמודדות עם מצבים של אובדן שליטה. מצבים אלה מתחילים לעיתים מתוך סביבה מתקיפה ולעיתים מתוך הגוף שמאבד שליטה ומתקיף אותן. המשותף לכל המצבים הללו הוא שברגעי החרדה ואובדן השליטה הן מאבדות את היכולת לוויסות ולהחזקת התקווה.

האופן בו הן מתמודדות עמן מעלה תחושות של שחרור ומאותת שמשהו שהתקיים מתחת לפני השטח הפך לגלוי וניתן סוף סוף לגעת בו.

פעמים רבות הקבוצה מגיעה לרמה עמוקה של עבודה המעידה על כך שהתחולל תהליך שנתן מענה לעיסוק רגשי בו נמצאת הקבוצה. עיסוק זה מאותת על תקיעות מסוימת הקיימת בקבוצה ומבקשת מענה שיסייע לה להתקדם. בהשערות אותן שיערתי לאחר המפגש, ניסיתי להבין כיצד העיסוק של התכנים שעלו עשוי להתיישב עם שאלות שעלו בקבוצה לגבי מידת הביטחון אותו היא מספקת למשתתפותיה. לכאורה, הקבוצה הייתה במקום מאוד טוב וניתן היה לחוש בחברות שהתקיימה בין המשתתפות. יחד עם זאת, העיסוק בחרדה ובמצבי חוסר וודאות לא התקיים זמן רב בקבוצה. שיערתי שייתכן שהקבוצה ביקשה לבדוק עד כמה בטוח פה להעלות סוגיות שחושפות את המשתתפות למצבים רגשיים לא פשוטים שלא היה ברור האם ניתן להעלותם בקבוצה באופן בו הם יקבלו מענה שיקדם את המשתתפות ולא יגרום להם לצאת לא אסופות וחרדות מעיסוק בנושא שכזה.

ניתן לאמר כי התמה שרחשה מתחת לפני השטח נעה בתנודות בין תקווה לייאוש – התקווה שהמשקל הסגולי של הקבוצה ייקח יותר למקומות של פריון ועבודה לבין החשש שהמשקל המכריע של הקבוצה ייקח למקומות פוגעניים ולא רק שלא יאפשר התפתחות אלא יפגע בקיים.

סיכום: מאמר זה מצביע על חוכמת הלא מודע הקבוצתי והחשיבות של פענוח התהליכים המתחוללים מתחת לפני השטח. ניתן לראות כי המנחה עוסק בהשערת השערות ואישושם מתוך הבנה כי תכנים לכאורה אסוציאטיביים אינם עולים סתם והם תולדה של עיסוק רגשי של משתתפי הקבוצה ב’כאן ועכשיו’ של המפגש. ניתן לראות כי מנחה שלוקח בחשבון תהליך מבין היטב כיצד ניתן לרתום אותו לטובת העמקת העיסוק בתכנים ובאותה נשימה הוא מבין שהעמקה של סוגיה תכנית עשויה לשרת את ההתפתחות של הקבוצה ולתת לה מענה התפתחותי.

מראה מקום

*אורן, א’ (2017). מנחה וקבוצה כיחסי הורה־ילד המשתנים עם השנים מודל מטאפורי להתפתחות הקבוצה בשלבים. מקבץ, כתב העת הישראלי לטיפול ולהנחית קבוצות, 22 (1), 85-106.

אליצור, א’ (1986). ‘לתפוס את הסנאי’ – השימוש במטאפורות בתהליך הטפולי. חברה ורווחה, ו’, 301-314.

*יאלום, א’ ולשץ, מ’ (2006). המטפל: לעבוד עם הכאן ועכשיו. בתוך טיפול קבוצתי: תיאוריה ומעשה (עמ’ 154-208). ירושלים: כנרת.