הבניית משפחה גברית במודל ‘הורות משותפת’ עם אישה: בין תחושת ‘אחרוּת’ מחריגה לייחודיות מעצימה

---

רקע תאורטי

שלושת העשורים האחרונים שימשו קרקע פורייה לערוצי הורות והולדה חדשים, ביניהם תרומת זרע, פונדקאות ואימוץ. בה בעת החלו לרווֹח מבנים משפחתיים חדשים כדוגמת, חד הוריים, גרושים, משולבים וחד-מיניים (Fogiel-Bijaoui, 2002). בשנים האחרונות, כפי שעולה ממחקרים בנושא המשפחה הלהט”בית ‘המתוכננת’ (LGBT ‘Planned Family’), חלו שינויים רבים המסייעים להומואים ולסביות להרגיש כי הורותם לגיטימית (Carneiro, Tasker, Salinas-Quiroz, Leal, & Costa, 2017). המשפחה הלהט”בית מתהווה בשני מודלים שונים. האחד, משפחה מאותו המין, מנוהלת באופן אוטונומי בבית אחד על ידי אבות או נשים. השני, משפחה ב’הורות משותפת’ מתקיימת בשני תאים משפחתיים שונים, בראשם גבר ואישה המתקשרים ביניהם לצורך הורות והולדה (בלכר-פריגת וזפרן, 2016).

המחקר בתחום המשפחה הלהט”בית, תחילתו במאבקם של הומואים ולסביות על הזכות להורות ומשפחה, והמשכו בבדיקת מסוגלותם להעניק התפתחות תקינה לילדיהם. עד העשור האחרון התמקד המחקר במשפחות של נשים לסביות. סוגיות שונות, שבוררו לאורך תהליך הבניית המשפחה, בחנו את אופן העצמתן וחיזוק הכרתן ביכולתן לספק מרחב התפתחותי בטוח לילדיהן (Biblarz & Stacey, 2010; Hayman & Wilkes, 2017; Van Ewyk & Kruger, 2017). מחקרים שבחנו קבלת החלטות להורות מערוץ תרומת זרע, הצביעו על תחושת מסוגלות התא הנשי לספק התפתחות אופטימאלית לילד (לדוגמה, Chabot & Ames, 2004; Donovan & Wilson, 2008). תחושה זו קיימת אף במקרים בהם זהות התורם ידועה ומתבטאת בשאיפתן לצמצם את נוכחותו בחיי משפחתן (Dempsey, 2012). תקופת המעבר להורות מאתגרת את משפחות הנשים ועשויה לסדוק את השוויוניות הזוגית, כתוצאה מפערי סטאטוס הוריים (למשל, Dunne, 2000; Ben-Ari & Livni, 2006). בתחילת חיי המשפחה, האימא הביולוגית תופסת מקום מרכזי בבית ומחוצה לו, ובכך לכאורה מייתרת את תפקידה של האם ה’אחרת’ (Goldberg, Kinkler, Moyer, & Weber, 2014). במרוצת הזמן נראה כי המשפחה עוברת תהליך העצמה, המבסס הכרה פנימית באמהות המשותפת וכתוצאה מכך אף זוכה להכרה מצד הסביבה (Hayman & Wilkes, 2017). מהמחקרים עולות אסטרטגיות התמודדות ופרקטיקות הוריות שמסייעות למשפחות לגשר על פערים אלה (למשל, Bergen, Suter, & Daas, 2006).

בשנים האחרונות, חקר המשפחות ‘המתוכננות’ של גברים הומואים הולך וצובר תאוצה. המחקר, שהתמקד בתחילה בהורים גרושים, במאמצים ובגברים שמשמשים כמשפחות אומנה (Norton, Hudson & Culley, 2013), הכפיל עצמו ובשלהי 2016 הגיע ל-66 מחקרים (Carneiro et al., 2017). נראה כי הגברים נדרשים להתמודד עם תפיסות חברתיות דיכוטומיות, המדגישות את תפקידה המרכזי של האם בחיי הילד ורואות באב הורה שאחראי על ענייני חוץ. במחקר ישראלי, שבחן חוויות הורות בקרב גברים מאמצים, נטען כי חוויית חוסן ועוצמה אבהית נרכשת דרך הוכחת המסוגלות של האבות לתפקוד “אימהי” (אורן-פטישי, 2007). הצורך של הגברים להוכיח מסוגלות של הגבר להיכנס לנעליה הגדולות של האישה, עולה גם ממחקר ישראלי שהתמקד באבות שבחרו בפונדקאות כנתיב למימוש ההורות (Tsfati & Ben-Ari, 2018).

מניתוח המחקרים של משפחות הנשים והגברים כאחד, עולה המבנה המשפחתי הייחודי כאתגר משמעותי בחיי המשפחות. מבנה זה מגלם בתוכו סטאטוסים הוריים שונים. בבית אחד מתקיימת הורות ביולוגית מסורתית לצד הורות חדשה ‘אחרת’, הממחישה קיומו של קשר הורה-ילד שתוקפו אינו ביולוגי או חוקי אלא פנים משפחתי. הורות זו מעוררת עניין רב במחקרים (למשל,Allen, 2007; Donovan & Wilson, 2008; Goldhaber, 2007 ). מעמדו של ההורה ה’אחר’, הסטאטוס ההורי שלו ותפקידו אינם ברורים מאליהם והוא נדרש להתמודד עם היעדר הכרה משפטית וחברתית כאחד (Bergen et al., 2006; Hayman & Wilkes, 2017).

המחקר בנוגע למודל ההורות המשותפת כמעט ואינו קיים (Herbrand, 2017). מחקר אוסטרלי (Dempsey, 2012) שבחן את חווייתם של אבות שבחרו במודל ‘הורות משותפת’, תיאר אותם כגברים הומואים שעוזרים לנשים לסביות להיהפך לאימהות. המחקר מראה כי קיים פער בין הנשים לגברים, בהקשר להגדרת מיקומם של הגברים במשפחה. בעוד הנשים הגדירו את הגברים כתורמי זרע, הרי שהגברים החלו לתפוס עצמם כאבות, ככל שהפכו מעורבים יותר בחיי ילדיהם.

סוגיית ההורות המשותפת נבחנה בישראל באמצעות שני מחקרים שונים. האחד (Erera & Segal-Engelchin, 2014), שהתמקד בחווייתם של אבות הומואים שבחרו להקים משפחה עם אישה הטרוסקסואלית, מציג גורמים הקשורים לבחירת המודל המשפחתי והשותפה ההורית. מהמחקר עולה החשיבות שהאבות מייחסים לביולוגיה, לתפקידה המרכזי של האם ולחיוניותם של אימא ואבא להתפתחותו התקינה של הילד. עוד עולה מהמחקר כי שיקול מרכזי בבחירת השותפה ההורית היה מידת מוכנותה לאפשר לגברים להיות דמות מרכזית בחיי ילדם וכן קבלת הסדרי ראייה משמעותיים. המחקר השני (אורן, 2006), בחן חוויות של גברים הומואים שבחרו להקים משפחה במסגרת זוגיות גברית. נראה כי בתחילת התהליך עסקו הגברים בשאלת המשמעות של ‘ההורות המשותפת’, שונוּתה מהקשר הזוגי הרומנטי ובבירור קו הגבול העובר בין תהליכיו האישיים של האב העתידי לאלו של בן זוגו. מהמחקר עולה כי בתקופת המעבר להורות שני בני הזוג מתקשים להגדיר את משפחתם ולהרגיש חלק ממנה. קושי זה מוסבר בשינוי שנוצר בהגדרת הסטאטוס ההורי של בני הזוג ובתלותם באֵם שנמצאת בקשר סימביוטי עם תינוקה. המחקר מדגיש את הפער המבני הקיים בתוך המשפחה, בין הורה ביולוגי להורה ‘אחר’. כמו כן, מעצים את שאלת שייכותו של בן הזוג ה’אחר’, כמי שאינו מקבל הכרה חברתית, משפחתית וחוקית.

בשנים האחרונות, בישראל, בארה”ב, באוסטרליה, קנדה ומדינות נוספות באירופה, החלו הורים ‘אחרים’ ממודל המשפחה מאותו המין לקבל הכרה משפטית להורותם (גליקמן, 2010; Rawsthorne, 2013). עם זאת, ההורה ה’אחר’ ממודל ‘ההורות המשותפת’ עדיין נעדר סטאטוס הורי פורמאלי וחברתי, המגדיר את מעמדו, את תפקידו ואת שייכותו לילדים ולמשפחה. זאת, בשל העובדה שלילד יש אימא ואבא ביולוגים.

החוק בישראל אינו מאפשר לגברים לפנות להליכי פונדקאות מקומיים וממקם אותם בתחתית מִדרג הקדימויות לאימוץ ילדים ישראלים (בלכר-פריגת וזפרן, 2016). בשנים האחרונות חלו בעולם שינויים המאתגרים את יכולתם להיעזר במדינות אחרות כדי להקים משפחה מאותו המין. ערוץ האימוץ מחו”ל, שהיה זמין לגברים ישראלים עד לפני מספר שנים, כמעט נסגר לחלוטין. ערוץ הפונדקאות עובר מגמה דומה וסוגר שעריו במדינות העולם השלישי, בהן עלותו הנמוכה באופן יחסי של התהליך, הפכה אותו בעבר לאפשרי עבור הגברים (ירון, 2017).

הירידה בזמינות האפשרות למשפחה מאותו המין, עשויה לבסס את ‘ההורות המשותפת’ כמודל מרכזי למימוש הורות ומשפחה עבור גברים הומואים. המחקר בסוגיית ‘ההורות המשותפת’ הוא דל בעולם בכלל ובישראל בפרט, ומכאן חשיבותו של המחקר הנוכחי.

המאמר הנוכחי מתמקד בחווייתם של הגברים שבחרו במודל ‘הורות משותפת’ עם אישה למימוש הורותם.

---

---

דיון

לאורך תהליך הבניית המשפחה, נעה חוויית המרואיינים בין שני כוחות לכאורה מנוגדים. האחד, מוכר, ברור, מוגדר, משמר את משמעויותיו של מבנה המשפחה המסורתי. השני, חדש, אמורפי, לא ברור, נרכש מהתנסות בחיי המשפחה, מתהווה ומגובה ברוח התקופה. חווייתם נעה בדיאלקטיקה של פיצול ושילוב, בין ייאוש שבו המוכר נתפס כאפשרות יחידה ובין תקווה לפרוץ מוסכמות, לבסס הגדרות חדשות ולצקת פרשנויות מחודשות לקיימות. במסעם, מלוטשת חוויית ה’אחרוּת’ האישית והמשפחתית משונות חריגה לייחודיות עוצמתית הנשענת על רכישת כלים חדשים.

הגדרת המשפחה המסורתית של “איש ורעייתו המגדלים יחדיו את ילדם הביולוגי המשותף” (Fogiel-Bijaoui, 2002, p. 39), משמרת את מערך הקשרים הדיכוטומיים בין הורות, זוגיות, נטייה מינית, מגדר, נישואין, קשר דם ומשק בית משותף. פוגיאל-ביז’אווי טוענת כי אחד מאתגרי המשפחה העכשוויים הוא לשלב בין מסורת לקִדמה ולצקת נורמות חדשניות בהגדרתה של המשפחה המסורתית (Fogiel-Bijaoui, 2002). נראה כי המרואיינים מצליחים לשלב מסורת עם קדמה, על ידי כך שהם יוצקים תוכן מחודש לתפקידי מגדר מסורתיים, מרחיבים את גבולות המשפחה לשני בתים ומתנסים בתפקידים הוריים הנשענים על חוויית הקשר הורה-ילד.

‘אחרוּת’ (Otherness)

המושג ‘אחרוּת’ ממשיג וממחיש את התמודדותם של חברי קבוצת מיעוט עם המשמעויות המיוחסות לחריגותם החברתית ושאיפתם להיות חלק מהמרכז החברתי. מדובר בסוגיה שהקשיים המאפיינים אותה הם תולדה של החברה והלחץ שהיא מפעילה על חבריה. המחקר הנוכחי, כמוהו כמחקרים עכשוויים, מערער את קו הגבול הברור שנמתח בעבר בין השוליים למרכז החברתי, כך שהנורמה נתפסת כיום כרב ממדית ויחסית (בר-יוסף, 1996). חווית ה’אחרוּת’ נעה בכיוונים מנוגדים במרחבי דואליות שונים של מסורת-קדמה, הגמוניה-אותנטיות וחריגות-נורמאליות (Kama, 2005). קאס (Cass, 1979) הציגה מודל המצביע על התפתחות שחלה בתפיסת ה’אחר’ את שונותו החברתית, החל מביטויי נחיתות ובושה ועד לביטויי גאווה וייחודיות רבת עוצמה.

המחקר מצביע על תקופות שונות בחיי המשפחה – טרום הורות, הורות בראשיתה וביסוס המשפחה. לאורך תהליך הבניית המשפחה, מפסלים המרואיינים את תפיסתם העצמית לגבי הורותם ומשפחתם עד שהיא נחווית כדבר אותנטי, ייחודי, מעצים ומבטא קדמה הממוקמת במרכז המפה החברתית. בעתות משבר, הם מתקשים לאחוז בתקווה ולראות אופק מבעד לנורמה השמרנית של הורות ומשפחה.

המחקר מעלה כי בתקופת טרום ההורות הם לא השכילו עדיין לאחוז במלא המורכבות. נראה שכדי להצליח לפלס דרך הורות בתקופת טרום הורות הם נדרשו להפחית בערכה של המורכבות ולהישען על הכלים שנרכשו בעת היציאה מהארון, המבססים תחושות של קבלה, השלמה, כוח, עוצמה ואף גאווה (Malterud & Bjorkman, 2016). כנראה שמרכזיותו של ערך המימוש העצמי (Rogers, 1967) ומרכזיותה של הורות בחברה הישראלית שמשו ככוח הדוחף אותם קדימה לעבר מימוש הורותם.

המעבר להורות נתפס במחקר זה כרגע מכונן בו התיאוריה פוגשת את המציאות ומעצימה תחושות של ‘אחרוּת’ זרה חריגה ומחריגה. הורות בראשיתה התגלתה במודל משפחה מאותו המין כתקופה המזמנת פער בין הורה פורמאלי שתפקידו ומעמדו ברורים, לבן זוגו, ההורה ה’אחר’, שנע סביבו (Hayman & Wilkes, 2017).  המאמר הנוכחי הממשיג את מודל ההורות המשותפת משרטט שני מעגלי ‘אחרוּת’ שונים, של האב הביולוגי ושל בן זוגו. האב בעל השייכות הביולוגית זוכה מהרגע הראשון לתוקף חוקי-חברתי להורותו. לרגעים, הוא מרגיש שייך ומסוחרר מהפלא, אך בה בעת הוא חש גם רגשות של שונוּת, ‘אחרוּת’, זרוּת, חוסר שייכות כלפי מה שנרקם בין האם לתינוקה. בהיעדרה של הורות רציפה, כשהילד גדל אצל אימו, הוא מתקשה לצקת תוכן בהורותו ורואה באבות הגרושים קבוצת התייחסות.

בן זוגו חווה טלטלה עזה יותר. ה’אחרוּת’ החברתית שלו מוחרפת בהיעדר קטגוריה המקנה לו מעמד, סטאטוס הורי, תפקיד. מה שמשקף חוויה של הורה ‘אחר’ במודל משפחה מאותו המין (למשל, (Bergen et al., 2006), מוחרף במודל ההורות המשותפת. בתהליך שברירי הוא נע בין תחושת שייכות לתא הזוגי, לילד ולמשפחה, ובין תחושת ‘אחרוּת’ לפיה הוא מרגיש לא שייך, ויתרה מכך שגם אין לו סיכוי להשתייך. ברגעים הקשים הוא רואה לנגד עיניו תא משפחתי של אבא-אמא-ילד, המייצג את הנורמה השמרנית וכוחה להשליט סדר ישן במשפחה. מצבו נחווה לרגעים כטוטאלי, כסוחף וכבלתי ניתן לשינוי. בהיעדר קבוצת התייחסות ושייכות מיטיבות, הוא מרגיש ‘אחר’ חריג, זר, מחוץ למשפחה, שקוף, ושאין הגדרה חברתית שעשויה להכניסו בחזרה למרכז המשפחה ולמרכז המפה החברתית.

לצד ה’אחרוּת’ האישית, שמאפייניה שונים עבור כל אחד מבני הזוג, ניתן לזהות את ה’אחרוּת’ המשפחתית כאתגר משותף. מדובר בעיסוק משותף במידת יכולתה של המשפחה להתקבל בחברה ולאפשר לילדיה מקום בטוח והתפתחות תקינה (Nordqvist, 2012). המרואיינים חותרים לגיבוש לכידות התא המשפחתי הגברי ומשכילים להבין כי כישלון של האחד להרגיש שייך, עשוי לבסס תחושה משפחתית חסרה עבור שניהם.

מהמחקר עולה כי עם ביסוס המשפחה, ה’אחרוּת’ המשפחתית משנה צורה – מנחיתות וזרות למקור כוח ועוצמה, ביטוי למימוש עצמי במסגרת הורות ומשפחה. הסיכוי של ההורה ה’אחר’ לפרוץ למרכז המפה החברתית, גובר לאחר שהאב הביולוגי משכיל להרגיש בטוח יותר בהורותו על אף מגבלות הנורמה. ביחד, הם מגדירים קריטריונים חדשים, המייצגים נורמות חדשות של הורות ומשפחה. לאורך הבניית המשפחה, מתחזקת אצלם תחושת לגיטימציה פנימית והבנה כי משפחתם מהווה מקור של כוח פנימי וחיצוני כמקור השראה לסביבה. ברמה האישית, עבור כל אחד מהם, ביסוס המשפחה מצביע על נינוחות ומלאות, חווית חוסן הנסמכת על תחושתם כי הורותם ה’אחרת’ מהווה ביטוי למימוש עצמי ייחודי שלא ניתן לערערו מבחוץ.

במסעם ניתן לזהות תנועה של חווית ה’אחרוּת’ בין מרחבי חיים שונים – חברתי, משפחתי ואישי. המחקר מצביע על כך שמיקוד החוויה במרחב החברתי נתפס כהישרדותי יותר ואילו מיקוד החוויה במרחב האישי מבטא חוויה של שחרור מכבליהן של נורמות חברתיות שמרניות ולקיחת החופש לביטויי מימוש עצמי ייחודי במסגרת של הורות ומשפחה. המרואיינים נעים בדיאלקטיקה של פיצול ושילוב, כך שחוסר איזון בתחושת השייכות למשפחה עשוי לגרור אחריו עיסוק הישרדותי בסיסי יותר אודות התכנותה של המשפחה ה’אחרת’. התרשים הבא ממחיש את ההתפתחות שחלה בחווית ה’אחרוּת’ אל נוכח מיקוד המרואיינים במרחבי חיים שונים, החל מהחברה, דרך המשפחה ועד לאישי:

---