קשה לנו עם הילד הזה: השעיר לעזאזל במשפחה והאפשרות לחלץ אותו מהתפקיד
זמן קריאה: 10 דקות

ילד שנקלע לתפקיד של שעיר לעזאזל בתוך המשפחה נשאר לבד. המצוקה הולכת וגוברת ויחד איתה גם גוברת הזעקה שלו שמישהו יראה אותו, ישמע אותו ויבין אותו. ככל שהמצוקה גוברת, הולכת ומחריפה ההתנהגות שלו. ככל שההתנהגות הולכת ומחריפה, ההורים מתקשים יותר ויותר לזהות את המצוקה ומאשימים אותו במשבר המשפחתי הקיים. כתוצאה מכך הילד מאבד עוגן מרכזי עליו כל ילד נשען בהתפתחות האישיות שלו. הילד נותר ללא מקורות תמיכה, דווקא במקום בו הוא אמור להרגיש הכי בטוח. המאמר מצביע על התופעה הקשה, ומראה איך כנגד כל הסיכויים אפשר לשחרר את הילד מהתפקיד הקשה ומהעול הרגשי שהוא סוחב.

משפחות רבות מסתובבות עם תחושה שהסיבה לבעיה המשפחתית שלהם נעוצה באחד הילדים. במצב הזה ההורים מרגישים חסרי אונים ומבקשים לשלוח את הילד לטיפול. הם בטוחים שאם הילד ישתנה, תיפתר הבעיה והם יחזרו לתפקד כמשפחה "נורמטיבית".

מינושין שהיה מטפל משפחתי טען שכששואלים משפחה שמגיעה לטיפול, לגבי הבעיה ממנה היא סובלת, המשפחה מתארת את הבעיה דרך מה שקורה מעל לפני השטח. כך למשל במצב בו ישנו קונפליקט במשפחה, המשפחה תזהה את הבעיה כדבר שקשור במריבות שחוזרות על עצמן ובאופן טבעי היא לא תוכל להגדיר את הבעיה בצורה רחבה יותר שמתייחסת למה שקורה מתחת לפני השטח. המשפחה מתייחסת למעשה לסימפטום של הבעיה שבא לביטוי בוויכוחים אינסופיים ולא לבעיה עצמה שמעידה על שבר עמוק שקיים בקשר וכדומה.

הילד הופך להיות שבוי. הוא נושא ב"סמפטום" המשפחתי ומאבד את מקורות התמיכה החיוניים להתפתחותו. בבית נוצר מעגל התנהגותי שמנציח את המצב ובעקבותיו הילד נותר לבד. ככל שהבעיה מחריפה כך ההורים מתקשים לסייע לו לחזור לתפקוד תקין. בה בעת העובדה שהוא נושא בסמפטום של הבעיה מעידה על בעיה אחרת הקיימת במשפחה הגוזלת ממנה את המשאבים להתפנות לסייע לו ויותר מכך אף מייצרת רווחים משניים מהישארותו של הילד בתפקיד. 

אני רוצה במאמר הזה להראות איך צומח תפקיד קיצוני בתוך המשפחה ומה המשפחה יכולה לעשות כדי לשחרר את הילד מהתפקיד שהוא לקח על עצמו. כמי שעובד בתחומים משיקים של קבוצות ומשפחות, אני אשלב בין הידע שלי בכל אחד מהתחומים הללו במטרה לסייע למשפחה להגיע לחוף המבטחים.

שעיר לעזאזל בחברה

לפי ויקיפדיה, מדובר בהאשמת אדם (או קבוצת אנשים) והצבעה עליו כאשם ואחראי באופן בלעדי למצב שלילי המעורר תחושות שקשה להיות עמן במגע. הקושי של אנשים להישאר בתחושות קשות גורם לכך שבאופן לא מודע הם מחפשים להפטר מהן. מאחר והם לא מכירים בקושי שלהם, הם לא יכולים לקחת אחריות על המצב ונשארים עם תחושות קשות שלא ניתן לרכך אותך. כדי להפחית את הכאב ואת הצורך להתמודד עם הבעיה, הם מחפשים כתובת, אדם שאפשר לייחס לו את הסיבה לכאב אותו הם מרגישים.

מהרגע בו נמצאה הכתובת הם מתייחסים אל השעיר לעזאזל כאל אדם שפוגע בהם, פוגע באווירה, פוגע מרקם החברתי ובשלווה שהייתה יכולה להיות בלעדיו. 

השעיר לעזאזל אליו מופנית "האש", עלול להרגיש אשם מעצם הפניית האצבע המאשימה כלפיו. התחושה הזו שכולם רואים בו את מקור הבעיה עלולה להדבק בו ,להחריף את תחושות האשם שלו ולגרום לו להתנהג כמי שאין לו מה להפסיד ואפילו לגרום לכך שההתנהגות שלו תעשה קיצונית יותר.   

שעיר לעזאזל במשפחה

שעיר לעזאזל במשפחה מתאר מצב בו אחד מחברי המשפחה עלול להיקלע למצב רגשי בגלל הקושי של המשפחה לטפל בבעיה הקיימת במשפחה. הקושי לטפל בבעיה המשפחתית גורם לכך שהשעיר לעזאזל הולך ומפתח בעיה אישית שהיא למעשה "סימפטום" של הבעיה האמיתית.

מינושין הסביר איך קורה שהילד מנותב לתפקיד קשה בתוך המשפחה. הילד מרגיש את המתח הקיים במשפחה ומתחיל לנקוט בפעולות שהמטרה הלא מודעת שלהם היא להפחית את המתח. מינושין אומר שהילד הרגיש ביותר, מרגיש את האווירה הקשה ולוקח על עצמו לחלץ את המשפחה מהמצב אליו נקלעה. הילד יתחיל להתנהג בצורה המסיחה את הדעת של המשפחה מהבעיה האמיתית או מנסה לרכך את הבעיה באמצעות ניסיון לפשר בין הצדדים. הפעולה של הילד יכולה להיות חיובית אך גם יכולה לפעול בכיוון שלילי דרך התנהגות קשה שמנתבת את תשומת הלב מהבעיה המשפחתית לבעיה האישית שהוא מפתח. כאשר הפעולה של הילד מצליחה הוא מקבל חיזוק מהמשפחה להמשיך לעשות את המעשים שמפחיתים את המתח. "התגמול" שהוא מקבל גורם לו להתקבע בתפקיד. מאחר והדברים האלו הם לא מודעים, הילד עלול לפתח סוג של בעיה אישית כמו חרדה, התנהגות קשה וכדומה. נוצר מעגל בו המשפחה מתחילה לשתף פעולה עם ההתנהגות שלו ולהאמין שזו הבעיה האמיתית שקיימת במשפחה. כתוצאה מכך, הילד שנקלע לתפקיד יתקבע בו גם אם הוא ינסה לצאת ממנו. המשפחה תשאב אותו בכל פעם מחדש לעשות את אותו הדבר משום שהיא מחכה לו שיפחית מהמתח שהמשפחה לא יודעת להתמודד איתו.

למעשה, המשפחה שמפחדת להכיר בבעיה האמיתית, מצמיחה בעיה חדשה שהיא רק הסמפטום של הבעיה האמיתית.

לפי מינושין, השעיר לעזאזל הוא תפקיד אותו מחזיק אחד מחברי המשפחה, כאשר המשפחה אינה מוכנה להכיר בבעיה משפחתית שיש לה. הילד שיחזיק את התפקיד הוא ילד שיש לו נטייה להישאב אליו. אך מה שיקבע אם הוא ישאר בתפקיד או לא, זה התגמול שהוא יקבל מהמשפחה והקושי של המשפחה לפתור את הבעיה האמיתית שקיימת מתחת לפני השטח.

מינושין, טען כי משפחה שמגיעה לטיפול מבקשת לטפל בסימפטום של הבעיה ולא בבעיה עצמה. במקרה בו אחד מחברי המשפחה ממלא את תפקידו של השעיר לעזאזל, המשפחה מבקשת פתרון להתנהגות שלו ולא מבקשת לפתור את הבעיה המשפחתית האמיתית. השעיר לעזאזל שכבר פיתח בעיה אישית מאושש למשפחה ולפעמים גם למטפל שאכן הוא המקור לבעיה וכל שנדרש בטיפול הוא לתקן את דרכיו או לסייע לחברי המשפחה להתמודד עמו. מינושין הגדיר את השעיר לעזאזל כ"פציינט מזוהה", אדם שהמשפחה רואה בו את הסיבה שבגללה היא הגיעה לטיפול.

התפקיד של המטפל הוא לסייע למשפחה להגדיר מחדש את הבעיה בצורה מאוזנת יותר הלוקחת בחשבון את הבעיה הקיימת מתחת לפני השטח. לאורך התהליך, המגע של המשפחה עם הבעיה האמיתית משחרר את השעיר לעזאזל מהמועקה הרגשית המונחת על כתפיו. כתוצאה מכך הוא גם מתחיל להרגיש טוב יותר והבעיה האישית שלו מתחילה להירפא.

הפציינט המזוהה הוגדר על ידי מינושין כילד (או מבוגר) שהמשפחה הגיעה בגללו או בשבילו לטיפול. מינושין טען שהשעיר לעזאזל הוא מקרה ייחודי של "פציינט מזוהה".  בעוד שהמשפחה מתגייסת למען הילד שהוא "הפציינט המזוהה" ומגלה כלפיו אמפתיה, הרי שבילד שמוגדר כ"שעיר לעזאזל" היא רואה כמי שההתנהגות שלו פוגעת באווירה המשפחתית, בלכידות של המשפחה ובאיכות החיים שלה. במקרה כזה, המשפחה מגיעה לטיפול כדי שהמטפל יכחיד את ההתנהגות הבעייתית של הילד או כדי לקבל כלים שיסייעו לה להתמודד עם הבעייתיות שלו.

האפקט הרגשי של ילד שהמשפחה מפנה כלפיו אצבע מאשימה הוא קשה מנשוא. מדובר במצב בו הילד נעשה בודד. הוא מרגיש אשם ומתקשה לקבל תוקף לעוול שנעשה כלפיו. ילדים שנכנסים לאורך זמן לתפקיד זה עלולים הפרעות במצבי רוח, הפרעות התנהגותיות והפרעות אישיות. האשמה הגדולה עמה הם חיים והסביבה שאינה מתקפת את מה שבאמת קורה בה גורמים לכך שהילד לומד להפחית מהכאב במגוון דרכים, החל מהכחשה של הרגשות אותן הוא מרגיש ועד להאשמה עצמית הכרוכה בייסורים אינסופיים.

תיאור מקרה – המשפחה מגיעה לטיפול בגלל רונה, הילדה "הבעייתית"

ההורים הגיעו אליי נסערים למפגש ההכרות. ניסיתי להרגיע אותם ולהבין מה קורה. הם החלו לשטוח סדרה של טענות כלפי רונה, הבת הבכורה, שלדבריהם "עושה להם את המוות" בתקופה האחרונה וקשה להם לתת מענה לבעיותיה. ביקשתי מהם שיתארו את בתם. הם תיארו ילדה שיש לה ADHD עם בעיות וויסות. כמו כן אמרו שהחשיבה שלה הינה מעוותת ואף ידעו לציין כי ילדים כאלה נוטים לחשוב מחשבות שליליות ומתקשים לווסת אותן. במהלך המפגש התברר כי ההורים חווים עצמם חסרי אונים אל נוכח מה שקורה עם הבת. הם טענו כי ניסו לעשות הכול כדי לסייע לה אך דבר לא עזר.

במהלך השיחה הבחנתי בכך שההורים מתווכחים כמעט על כל דבר שעולה בחדר. כשאמא אומרת משהו אחד האבא מאבד את הסבלנות ואומר משהו אחר ולהיפך, כשהאבא מדבר על הסיבות להתנהגות של הילדה האמא מבטלת את הדברים דרך מבט מזלזל או אמירה מזלזלת. הדבר היחיד עליו הסכימו ההורים הוא שרונה צריכה טיפול לפני שיהיה מאוחר מידי.

 מפגשי ההערכה המשפחתית

מפגשי הערכה המשפחתית, בססו את ההשערה שלי שהבעיה המשפחתית שאינה מקבלת מענה מחריפה את ההתנהגות של רונה. מה שקרה בין ההורים במפגש הראשון, חזר על עצמו גם במפגשים המשפחתיים. הקושי של ההורים לכבד האחד את המרחב של השנייה, בא לביטוי גם ביחסם כלפי הילדים. ראיתי שההורים מתקשים לכבד מרחב חשיבה עצמאי של הילדים. הם חשבו במקומם, הרגישו במקומם וידעו הכי טוב מה נכון להם. כשאחד הילדים החל לדבר, ההורים ניסו להשלים אותו, קטעו אותו או אפילו כעסו כשהוא התנגד לעמדות שלהם. לאחר כמה מפגשים הבנתי בכך שהילדים הצעירים יותר פתחו דפוס של התנהגות מרצה. הם ניסו, כל אחד בדרכו לשפר את האוירה, לרכך את הקונפליקט ולסייע להורים להירגע. אפשר היה להבחין בתפקידים שונים שכל אחד מהילדים תפס. דין, בן ה-9, היה אחראי על האוירה הטובה. תפקידו היה להצחיק את המשפחה כשהמתח מתגבר. עדן בת ה-11, לקחה על עצמה את תפקיד המפייסת הלאומית. כשפרץ וויכוח בחדר, היא הייתה מדובבת ומסבירה את העמדה של כל אחד מהצדדים. היא עשתה את זה לא רק בוויכוחים שפרצו בין ההורים אלא גם כשנוצר מתח בין אחד ההורים לילדים.

השעיר לעזאזל הוא תפקיד קיצוני שיש לו מחיר כבדים. מתיאור המקרה אפשר לראות כי גם דין ועדן, האחים של רונה החלו לפעול כדי לשכך את העוצמות של הבעיה המשפחתית. 

ההכרות שלי עם תחום הקבוצות מלמדת אותי כי אדם שנקלע לתפקיד בתוך קבוצה, עלול להיתקע בו כאשר ישנה בקבוצה בעיה קבוצתית שלא מקבלת מזור. כדי להבין מה קורה במשפחה של רונה, נעזרתי בידע המצטבר שלי מעולם הקבוצות.

הקצנה של תפקידים בתוך קבוצה

צמיחה של תפקיד קבוצתי משרתת את מי שלוקח על עצמו את התפקיד ובו זמנית גם נותנת מענה לצורך של הקבוצה. כך למשל, בקבוצה של סטודנטים אני כמעט תמיד מוצא את האחד שמסכם את החומר ושולח אותו לשאר החברים. התפקיד בו הוא נושא מעצים אותו, מאותת לו על היכולות הקיימות בו ומזכה אותו בהערכה רבה מצד החברים. הבעיה מתחילה כאשר הוא מרגיש שהתפקיד מתחיל שלא להיות מרוצה מהתפקיד. למשל, בשלב מסוים הוא עלול להרגיש נטל משום שהוא מרגיש שהקבוצה מצפה ממנו להיות נוכח בכיתה ולסכם את ההרצאה.

לשאת בתפקיד של מסכם החומר או זה ששולח את המיילים משמעו לקחת על עצמך אחריות נוספת המשרתת את התפתחות הקבוצה. לעיתים, אנשים נקלעים לתפקידים רגשיים שבהתחלה יכולים לספק אותם אך בהמשך הם מתחילים להרגיש שהם כלואים בהם ולא מסוגלים לצאת מהם.  

יובל מתקבע בתפקיד הליצן הקבוצתי ומתקשה לצאת ממנו

יובל, סטודנט באחד הקורסים הקבוצתיים שהנחיתי במסגרת קורס הנחיית קבוצות בעבודה סוציאלית, תפס בקבוצה את תפקיד הליצן. ברגע שהחל לדבר, הקבוצה הייתה צוחקת. במפגשים הראשונים, כשהיה עדיין קשה לחברים להרגיש בנוח, היכולת שלו להצחיק, עזרה לרכך את האוירה. בהמשך חברי הקבוצה חיפשו את הדרך להעמיק ולהרגיש קירבה. באופן טבעי, המאמצים להתקרב כרוכים גם בהתגברות על שדים פנימיים. מסיבה זו אפשר היה לזהות שלפעמים החברים מעמיקים ולפעמים הם נסוגים. הבחנתי בכך, שליובל היה תפקיד משמעותי בהקלה על מועקה שנוצרה בחדר. נוצר מצב בו המצוקה של הקבוצה גרמה לשתיקה שביקשה ללא מילים שמישהו ייקח על עצמו להפיג את המתח שנוצר. כאשר יובל היה מעלה נושא, החברים היו מייד צוחקים. הבחירה בתפקיד בתוך קבוצה מתבצעת מתוך מקום בו אדם שיש לו נטייה להיות בתפקיד מסויים מאותת לקבוצה על "כישוריו" ונכונותו. כל עוד האדם מתוגמל מהתפקיד הדברים עובדים בצורה טובה, אך כאשר אדם מתחיל למאוס בכך הוא עלול לגלות שהרכבת יצאה מהתחנה והקבוצה לא מוכנה לאפשר לו להיות בתפקיד אחר.

הקושי של יובל לצאת מהתפקיד, מעיד על תהליכים לא נשלטים ולא מודעים שמתרחשים בקבוצות ובמשפחות המקבעים אדם בתוך תפקיד, מתגמלים אותו על הישארותו בתפקיד ולא מאפשרים לו להביא עצמו לביטוי בצורה אחרת.

כמטפל שעובד עם משפחות וקבוצות, אני מוצא עצמי משלב בין עולמות התוכן השונים. עולם הקבוצות מספק לי הרבה כלים שמסייעים לי לראות מתי חלוקת התפקידים בקבוצה משרתת את הקבוצה ומתי מתקבעים תפקידים שמעידים על קושי הקיים בה. מה שקשה לראות במשפחה, קל מאוד לזהות בקבוצה אותה אתה מלווה מתחילת חייה ועד לסיומה. מסיבה זו נשענתי על העבודה שיש לי עם קבוצות בהן משתתפים כמו יובל לקחו על עצמם תפקידים שבסופו של דבר הכניסו אותם למצוקה. עולם הקבוצות מספק שיטות מגוונות לעבודה על החלצות של משתתף כמו יובל מהתפקיד בצורה שתסייע לקבוצה להתגבר על בעיה ממשית הקיימת בה ובכך תייתר את התפקיד של משתתף כמו יובל. 

את הידע הזה, לקחתי בחזרה לעבודה עם המשפחה של רונה. 

 

מפגשים משפחתיים ראשונים

במפגשים המשפחתיים הראשונים ניסיתי לסייע למשפחה להגיע לחוף מבטחים. זה לא היה פשוט משום שכמתקבעת המחשבה שיש מישהו שאשם במה שקורה במשפחה קשה מאוד לשנות אותה. גם נוצר מצב בו הדינמיקה של היחסים דוחפת שוב ושוב לאותו מקום: ריב בו ההורים כועסים על רונה ומייחסים לה תכונות רעות. רונה נפגעת, כועסת, מטיחה בהם את זעמה ויוצאת מהחדר בוכה. המעגל הזה שחוזר על עצמו שוב ושוב מעייף את כולם ומאושש לכל אחד מהצדדים את צדקתו. ההורים בטוחים שרונה היא הבעייתית ורונה מרגישה שאף אחד לא מבין אותה ולא מצליח להרגיע אותה ולתת לה את מה שהיא זקוקה לו. היא מרגישה בודדה, זקוקה לחיבוק, להבנה, הכלה ולהורים שיהיו חסינים בפני ההתנהגות שלה. היא כל כך רוצה שההורים יבינו את מה שקורה לה בפנים ולא יתייחסו להתנהגות שלה. במצבים כאלה נוצר מצב בו ההורים עייפים מההתמודדות ומתקשים מאוד לגלות הבנה למצוקה של הילד. לעיתים אפילו נדמה להם שהוא עושה להם בכוונה כדי להתיש אותם ואף לנקום בהם.

הרגשתי תקיעות. שלי, של המשפחה. ניסיתי לגייס את כל הידע שיש לי מתחום הקבוצות כדי לרווח את המעגל הבלתי נשלט הזה של הדינמיקה ההרסנית של היחסים.

חשבתי על כמה אפשרויות שעומדות ברשותי. האחת, לנסות לעבוד על התפקידים של הילדים וההורים במשפחה. מהנסיון שלי בעבודה עם קבוצות, כאשר אנשים מתחילים להתמקם בתפקידים קיצוניים, אני מנסה לעשות פעילות הקשורה לתפקידים אותם תופס כל אחד במשפחה, בעבודה, בצוות וכו. במהלך השנים ראיתי שהכוונה של השיחה יכולה ליצור הבנה שנוצרה בחדר הקצנה שגורמת להם לקטלג האחד את השנייה וליצור אצלהם רושם מוטעה שאדם הוא רק ליצן, או רק תוקפן, או רק נחמד. מפגשים בהם עובדים על הנושא הזה עובדים כקסם ובמהלכם אני רואה איך אנשים חוזרים לחייך ולהתרווח.

באחד המפגשים ביקשתי מהמשפחה לעשות פעילות שהכנתי מראש. נתתי לכל אחד מהם למלא דף בו רשומים 10 תפקידים וביקשתי מכל אחד מהם שימלא בטבלה את השם של חבר המשפחה שלדעתו מחזיק את התפקיד. היה מרתק לראות איך הייתה תמימות דעים לגבי התפקיד של כל אחד מהם. השארתי בטבלה גם מקום לרשום תקפיד אחר. רונה כתבה על עצמה שהיא שק החבטות של ההורים. האחרים מיקמו אותה בתפקיד התוקפן. ברגעים הראשונים הייתה תחושה שהדברים יכולים להתלקח אך הפעם הייתי נחוש לשנות את הלך הרוח של חברי המשפחה. אמרתי להם שאני מתאר לעצמי שלכל אחד מאיתנו יש חלקים תוקפניים. אמרתי שקשה מאוד לשאת לבד את התוקפנות ואם כל אחד יסכים קצת לקחת מהתוקפנות, רונה לא תצטרך לשאת על הכתפיים שלה את התוקפנות של כולם. בחצי השעה הבאה נוצרה שיחה בה כל אחד מחברי המשפחה דיבר על מצבים בהם הוא מגלה תוקפנות כלפי אחרים.

הרגשתי שנוצרה בחדר אוירה של שחרור. רונה לקחה חלק מלא בפעילות. ניתן היה לראות איך היא הולכת ומשנה את התנוחות שלה מתנוחות מכווצות למשוחררות יותר. באופן לא מודע היא אפילו סדרה את השיער כך שלא יסתיר את פניה.

מהלך הטיפול 

הטיפול המשפחתי נמשך כחצי שנה. במהלכה עבדנו על נושאים מגוונים במטרה לסייע למשפחה להתמודד עם הבעיה הקיימת מתחת לפני השטח. ההורים לא הסכימו לקרוא לילד בשמו, אך עשו עבודה נפלאה במטרה לחזור לחוף המבטחים המיוחל. עבדתי עם ההורים על היכולת לקבל את הצרכים המשתנים של הילדים.

מינושין אומר שאחד הדברים שגורמים למשפחה להיתקע, קשור ביכולת שלה להתמודד עם שינויים. משפחות שיש בהן גמישות לומדות להתאים עצמם למצבים משתנים ומתמודדות היטב עם שינויים התפתחותיים של הילדים ומשברי החיים. ההורים של רונה, היו נפלאים בגיל הרך בו הילדים צמודים להורים, תלויים בהם וכמהים לקירבה שלהם. כאשר הילדים גדלו ההורים התקשו לזהות את הצורך שלהם בעצמאות ובמרחב גדול יותר. היה להם קשה להרגיש סיפוק ללא המשוב החיובי מצד הילדים. מסיבה זו הם התקשו להשלים עם השינויים שחלו בילדים לאורך השנים. התנגדות טבעית של מתבגרים לעמדות המבוגרים, נתפסה בטעות כהתרסה וכביכול הצביעה להם על כשלון ההורות שלהם.

ככל שההורים התחזקו, הם השכילו להגדיר מחדש את התפקיד ההורי שלהם כמי שעומד מהצד ולעיתים מחכה לילד שיבקש את העזרה.

סיכום: תפקיד השעיר לעזאזל במשפחה הוא תפקיד שקשה מאוד לשאת בו. התפקיד מעיד על בעיה משפחתית שהמשפחה מתקשה להכיר בה, לקבל אותה ולהתמודד עמה. המנגנון שדוחף את השעיר לעזאזל להקצנה של ההתנהגות שלו הוא מנגנון שקשה מאוד לשנות אותו. מהמאמר הזה אפשר לראות שהאפשרות לחלץ את השעיר לעזאזל המשפחתי קשורה ביכולת של ההורים להתבונן על הילד מבעד להתנהגות הגלויה שלו. הורים צריכים לשאול עצמם מדוע הילדים מתנהגים בצורה קיצונית והאם יש אצלהם במשפחה איזשהי בעיה שהם מתקשים להכיר בה ולטפל בה.

אני מאמין שכל הורה שיש לו את האומץ להתבונן בבעיה, יוכל גם לטפל בה. לעיתים בכוחות עצמו ולעיתים דרך פניה לטיפול.

שילבתי במאמר את הידע שיש לי מתחום העבודה המשפחתית ומעולם הקבוצות. אני מרגיש שהעבודה עם קבוצות עוזרת לי לזמן למשפחות את האפשרות לרכך את התפקידים ולשחרר את השעיר לעזאזל מתפקידו. העבודה שעשיתי עם המשפחה שאבה חלק מהחוזק שלה מעולם התוכן של הקבוצות.

מראה מקום: 

"משפחות ותרפיה משפחתית", הוצאת רשפים, 1982; והוצאת מודן.

פוסטים נוספים מקטגוריה זו

אשמח לפגוש ולהכיר אותך באחת מתוכניות הדגל שלי
להעמקה על שיטת העבודה שלי – לחצו כאן

0 תגובות

שלח תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Pin It on Pinterest

Share This

שתפו אותי :)

אהבתם?, שתפו את הפוסט עם חבריכם.

דילוג לתוכן