התפרצות אירוע אלים מובילה לעיתים להרחקת הגבר מהבית. המשבר הגדול עלול לפרק את המשפחה אך עשוי גם להוות הזדמנות לשינוי

ההרחקה של הגבר ממשפחתו בעקבות אלימות במשפחה מהווה אירוע טראומתי שלעיתים מפרק את המשפחה לרסיסים ופוער בין ההורים תהום בלתי ניתנת לגישור. במרבית המקרים האירוע מהווה סימפטום למערכת יחסים קונפליקטואלית שהולכת ומסלימה עם השנים ועמה ההתפרצויות של האלימות הופכות לבלתי נשלטות, קשות ואף מסוכנות. מסיבה זו, הדבר הראשון אותו אנחנו נדרשים לעשות כאנשי מקצוע הוא לשמור על בני הזוג מפני עצמם ומפני חזרתם למעגל האלימות. בעבודתי בתחום ראיתי כי המאבק העיקש שלנו כאנשי מקצוע, לשמור על בני הזוג עלול לאבד את הבלמים ובכך אף להוביל בסופו של דבר גם להתפרקות המשפחה. החתירה לשמירה על חברי המשפחה שנדרשת בשלב הראשוני עלולה לקבע את עצמה ובכך לבסס באופן עקיף נתק בין ההורים.

במהלך השנים הבנתי שחסרים בידינו הכלים להפוך את האירוע האלים לאירוע מכונן המוביל להתפתחות אישית של חברי המשפחה ובה בעת פותח צוהר לחזרה עתידית אפשרית לקשר הזוגי ממקום מכבד ומאפשר יותר. לצד הכישלונות ישנן חוויות של הצלחות בעבודה עם המשפחות. ברוח הגישה הנרטיבית, אני אציף את הבעיה ואשרטט כלי עבודה העולים מתוך סיפורי הצלחה שהיו לי בעבודתי עם המשפחות.

המורכבות המשפחתית הקיימת במצבים אלה דורשת רגישות רבה והליכה על חבל דק בין שמירה על שלום חברי המשפחה לבין השמירה על המשפחה כגוף מתפקד תוך לקיחת אחריות משותפת של ההורים על מצבם של הילדים והצורך לנהל תקשורת תקינה עבורם. הטיפול מתמקד בצדק במידת הסכנה הנשקפת ובשמירה על שלומם של חברי המשפחה, אך הוא נעדר כלים טיפוליים סדורים הפועלים בכיוון יצירת חיבורים מחודשים בתוך המשפחה.

בשנים האחרונות, אני חותר למציאת קו טיפולי שיסייע לי להחזיק את המשפחה גם ברגעיה הקשים ויאפשר להתוות מסלול טיפולי שחותר בסופו של דבר לעבר יצירת חיבורים מחודשים בין ההורים. אני סבור שהקושי הגדול ביותר הוא להחזיק בו-זמנית קו טיפולי השומר על בני הזוג ומחזיק עבורם גם את התקווה שיום אחד הם יוכלו לחזור ולהוביל יחדיו את המשפחה.

העבודה בסבך האלימות מחייבת זהירות רבה והתבוננות מתמדת על כל הנתונים הללו מתוך שמירה מתמדת על בני הזוג מפני פוטנציאל ההרס שעלול להוביל למקרה נשנה של אלימות במשפחה. כל הנכתב לעיל אינו בא בכדי לבטל את כללי היסוד בעבודתנו המבטיחים התנהלות תקינה, אלא לנסות ולהוסיף להם פרספקטיבה המתבוננת גם על האפשרות לצייד את הזוג בכלים שיסייעו להם לנהל את הקשר ההורי ממקום טוב ומכבד יותר ולעיתים אף יסייעו להם לחזור לגור ביחד מתוך החלטה מושכלת ולא כחלק מהמנגנון הרגשי הנלווה למעגל האלימות במשפחה.

אחד הדברים שחשוב לי להדגיש דרך מאמר זה הוא שלעיתים המחויבות שלנו לשמור על המשפחה ולהבטיח את שלומה גורם לנו לשפוך את התינוק עם המים ולפספס הזדמנויות לעיגון יתדות להתנהלות מכבדת יותר של ההורים, ללא קשר להחלטתם האם להמשיך ביחד או לא. חשוב לציין כי האלימות אינה נעצרת עם סיום הקשר ופעמים רבות ממשיכה בעת הפרידה. דינמיקה קשה שאינה מטופלת עלולה למחזר עצמה לדעת ולקבע גירושין בקונפליקט מתמיד בעצימות גבוהה שגובה מהילדים מחיר כבד מנשוא.

המקרה המתואר לעיל הינו מקרה המבוסס על סיפורי הצלחה בעבודה עם המשפחות. חשוב לציין כי ישנם מקרים שקשה מאוד לסייע לזוג הורים לשמור על עצמם מפני עצמם ולסייע להם להיאבק בדפוסי אישיות נוקשים. בעבודתנו עם המשפחות אנחנו מנסים גם לזהות את דפוס האלימות הקיים והאם מדובר ב’אלימות הדדית’ או ב’טרור אינטימי’ שמופנה מצד הגבר כלפי האישה ועלול להצביע על מסוכנות גבוהה של הגבר.

פרולוג

דן הגיע לקליניקה חבוט וחבול, כחודש אחרי התפרצותו של אירוע אלים. הוא הביט על הרצפה. נראה מרוקן והתקשה לדבר. לבסוף אזר אומץ ואמר: “לא ראיתי את הילדים כבר חודש. איבדתי הכל – את המשפחה, הבית, הילדים. בא לי לברוח למקום רחוק בו אף אחד לא מכיר אותי”. הניסיונות שלי לנטוע בו תקווה נתקלו בחומה בצורה. דן שקע עמוק בתוך הייאוש. הפחד מפני התיוג החברתי נכח בתוך המפגש. הוא דיבר על הקושי לצאת החוצה, להיפגש עם חברים, להסביר את מה שקרה מבלי לערב אותם בכל הסיפור. הוא גם התקשה לתאר את חלקה של דינה, להסביר שהיא הייתה שותפה פעילה, שהיה לה חלק בהסלמה. תחושתו הייתה שברגע אחד הוא הפך להיות הגבר האלים ממנו חוששת החברה. הוא התקשה לברוח ממה שדבק בו, התקשה להתרווח, להסדיר נשימה ולהביט נכוחה על המציאות. הייאוש פשט בתוך החדר ואיים לסחוף אותי אחריו.

דינה השתכנעה להגיע לטיפול בעקבות שיחה שהייתה לה עם השכנה שסיפרה לה שעברה אירוע דומה ואמרה לה שהיא מאוד ממליצה לה ללכת לטיפול כדי לשמור על עצמה מפני דן. השכנה שיחזרה בפניה את הרגעים הקשים בהם היא הייתה זועקת לעזרה. דינה הגיעה סוערת לטיפול. היא התקשתה לארגן את המחשבות שלה. התקשתה להכריע מה בדיוק קרה. לא היה ברור לה האם היא מכחישה את חומרת המצב או שבאמת מדובר באדם מסוכן. כשהחלה לספר את הסיפור המטפל נתן לה תוקף לחוויה הקשה וביקש ממנה שיחשבו יחדיו איך היא שומרת על עצמה ולא נשברת מפני ניסיונות אפשריים של דן לחזור הביתה או ניסיונות שלה להחזירו בשל הגעגוע והרצון שלה לשמור על שלמות המשפחה. כשיצאה מהפגישה כבר היה ברור לה שהיא לא יכולה יותר להתכחש למצב. היא אישה מוכה ואי אפשר לברוח מזה יותר!

הטיפול באלימות במשפחה (אלמ”ב) מתמקד בשמירה מפני המסוכנות אך עלול לבסס תהום בין בני הזוג

דן קיבל את הבשורה מהעובדת הסוציאלית לסדרי דין עמה הוא נפגש. היא אמרה לו שדינה מודאגת מאוד מהמצב וחושבת שהוא אבא שיכול להיות מסוכן עבור ילדיו ברגעי הזעם שלו. העוסית שנפגשה גם עם דן, חשה חוסר אונים וחששה מאוד מפני האפשרות בה דן עלול לסכן את ילדיו. היא אמרה לו שלמרות שהיא מתרשמת ממנו לטובה, אסור לה לפעול בפזיזות והיא חייבת לפעול בצורה מבוקרת ומושכלת. היא הודיעה לו כי מעתה הוא יכול לראות את ילדיו רק במרכז קשר. לאחר תקופה בה תבחן המסוגלות ההורית שלו ומידת הסכנה הנשקפת כלפי ילדיו יוחלט על האפשרות לקיים את הקשר מחוצה לגבולותיו של מרכז הקשר.

החוויה של דן הייתה נוראית. הוא התקשה להבין איך זה קרה לו וייחס את מה שקרה לשילוב בין הנקמנות של דינה לבין האטימות של המערכות המקצועיות שמגבות את האישה ומאפשרות לה להוציא אל הפועל את הרצון בנקמנות. דן סיפר שלמרות צו ההרחקה דינה העבירה לו מסרים שרק לאחר טיפול ממושך היא תסכים לאפשר לו לראות את הילדים.

החוויה של דינה הייתה לא פשוטה. היא שחזרה שוב ושוב את המריבות שהתקיימו בינה לבין דן. כעת, היא רתמה את רצף האירועים ולשיטתה היא נפלה קרבן בידי הגבר האלים שאחראי על מכלול הקשיים שהיו קיימים בקשר. המצב ההישרדותי בו היא הייתה, הטראומה שהיא עברה והפחד מפני השברותה, ביססו אצלה שימוש במנגנוני הגנה שהקשו עליה באופן טבעי לחשוב בצורה אינטגרטיבית. היא לא הייתה מודעת בכלל לחלק שלה.

בהעדר אינטגרציה, התהום בין ההורים הולך ומועמק ועלול לבצר כל אחד מהם בתחושה של קורבנות ומבסס כעס ועוינות של האחד כלפי השנייה. בעוד האישה מתבצרת בעמדה כי הגבר גרם לה ולילדיה לעוול נוראי, הרי שהגבר מתבצר בכעס כלפי האישה והמערכות המקצועיות השונות שאפשרו לה להרחיק ממנו את ילדיו ואף לאבד את פרנסתו. 

דינמיקה של הסלמה זוגית במסגרתה הולכת ופוחת מובחנות העצמי

קשה מאוד להבין את מה שבדיוק קרה, איך קרה ומה חלקו של כל אחד מבני הזוג בהתדרדרות היחסים. מדובר ביחסים שהלכו והסלימו, בכל פעם נחצו הקווים האדומים והאחד חצה את גבולותיו של האחר. במצב הזה הלכה וירדה רמת המובחנות, אבדה היכולת להבחין האחד במרחב של האחר, מה של דן ומה של דינה, מה זכותם לדרוש האחד מהשני ואיזו התנהגות מהווה חדירה קשה לחירותו של האחר.

ביסוס מצב העוינות והתקבעות בקונפליקט גבוה

דן ודינה, בני זוג, הורים לילדים משותפים מצאו עצמם בלא כלים במערכת יחסים שהלכה והסלימה. יחסים בהם אבד הכבוד ההדדי ונפרץ שוב ושוב המרחב האישי של כל אחד מהם. היחסים התדרדרו והם מצאו עצמם חוזרים שוב ושוב לצעקות, קללות, דחיפות, דינמיקה של הסלמה.

הסיפור הזה יכול להילקח לכיוונים שונים. נקודת האל-חזור – התערבותה של המשטרה, מהווה אירוע מכונן, משבר שיכול למנף את היחסים ולקחיו עשויים לשקם את הבית. בה בעת יכול המשבר לשבור ולנפץ את המשפחה ולטעת בה את התחושה שהמצב הוא בלתי הפיך וללא תקנה. המשבר יכול להוות פתיח לשנים של מאבק, קיבעון בשלב האקוטי של הגירושין וחוסר יכולת של משפחה לצאת ממנו.

כמטפל משפחתי שעובד גם עם משפחות הנמצאות בקונפליקט גירושין גבוה (משפחות עתירות קונפליקט), אני כבר יודע שהאלימות אינה נעצרת עם הגירושין וכל עוד היא לא מטופלת בצורה מאוזנת הקונפליקט הזוגי מרחיב את גבולותיו ורותם את הילדים למאבק חסר פשרות בו ההורים מבקשים מהילדים נאמנות לעמדה הנוקשה בה הם אוחזים. הניסיון הרב בעבודה בתחום האלימות לימד אותי שפעמים רבות אנחנו נטולי יכולת ללמד את זוג ההורים להתנהל אחרת משום במקרים רבים רק אחד מהם מגיע לטיפול. מסיבה זו הרגשתי שנוצרה הזדמנות שחשוב שאקח אותה בשתי הידיים ואנסה לעשות בה שימוש כאירוע מכונן עבורנו אנשי המקצוע ועבור ההורים.

הסיפור ממחיש שוקת שבורה בה אנחנו נמצאים כחברה בהתמודדות שלנו עם התפרצותו של אירוע אלים שיוצא מגבולות המשפחה בצורה חדה ומהירה שמותירה אותנו חסרי אונים בהבנה את המורכבות המאפיינת את המצב. אנחנו נדרשים להגן על המשפחה מפני הרסנותה, אך לעיתים אנחנו מחמיצים את האפשרות להחזיק את המשפחה ולשמור על שלמותה. הקושי הגדול בתופעת האלימות היא ללוות את המשפחה בצורה שתסייע לחבריה להתגבר, לשקם, להבין כל אחד את חלקו בסיפור ולבנות יחסים מכבדים ובטוחים יותר, ללא קשר להחלטה האם ממשיכים ביחד או נפרדים.

הסוגיה של דן ודינה שכיחה בחברה. החוק והטיפול הקיים משכיל להגן על האישה אך מתקשה ליצור מנגנון שיקום מהיר שיסייע לחברי המשפחה לקבל טיפול מהיר שיאבחן בצורה מהירה את הבעיה וימנף את המשבר לטובת יציאה ממעגל האלימות ושיקום ההריסות. בחוק הקיים אין קריאה ברורה להפניית כל המשפחה לטיפול. החוק מתעלם ממצבים בהם האלימות היא הדדית וכתוצאה מהצורך להגן על שלומה של האישה הוא שומט את הפרטים הייחודיים לכל משפחה, לכל סיפור של אלימות.

המגמות העכשוויות בטיפול במשפחה נשענות על ראייה מערכתית, אך קשה ליישמן במצב המשפטי הקיים ובהעדר הפניית משאבים לגיוס ההורה שאינו מחויב על פי חוק בטיפול. כך, כאשר אישה מופנית למקלט עם ילדיה, היא מקבלת ביחד איתם את הטיפול הדרוש. במצב זה וכאשר החוק אינו מעורב הרי שלא ניתן לחייב את הגבר בטיפול. באותה המידה, כאשר גורמי החוק מעורבים בעקבות הרחקתו של גבר מהבית. רק הוא מחויב על פי חוק בטיפול. ישנם מקרים בהם המשפחות מופנות על ידי בית המשפט לרווחה. כשזה קורה, ישנה החזקה ברורה יותר של המשפחה ומתקבלות החלטות מערכתיות יותר. עם זאת, פעמים רבות המשפחה אינה מקבלת החזקה כזו וכתוצאה מכך מתפספסת הזדמנות משמעותית לסייע לאישה לעבור תהליך טיפולי ובה בעת לשמר את הקשרים בין ההורים.

בקבוצת רכבת (אשמן) של גברים במעגל האלימות אותה הנחיתי במשך 10 שנים, פגשתי גברים רבים שהורחקו מהמשפחה לתקופה ארוכה. חברי המשפחה הורחקו האחד מהשני. חלקם נדרשו לראות את ילדיהם במרכזי קשר. היו כאלה שהצליחו לשמר קשר כלשהו בדרך לא דרך. אחרים שקעו בחוסר אונים וניתקו את הקשר עם משפחתם.

הגבר מופנה פעמים רבות לקבוצת גברים ופוגש בגברים אחרים שעברו סיפור דומה. התחושה שמישהו מבין אותו ויודע על מה הוא מדבר גורמת לגוף להרפות במעט מהכיווץ שאחז בו. הקבוצה מספקת לו את התקווה שהלכה לאיבוד. פרספקטיבה של זמן לה הוא זקוק – מישהו שעבר משהו דומה ויצא מזה בסופו של דבר. מי ששרד את המצב יכול להרגיע אותו ולפתוח עבורו חלון של תקוה, יעד שבסופו יוצאים אף מחוזקים ומצליחים לבסס תשתית חדשה ובריאה יותר בקשר עתידי. המשבר הזה גם לוקח אותו להתבוננות פנימית. הוא מתחיל לבכות את מה שקרה, את ההתנהגות, האפילה, החשיכה, הבועה בה הוא היה.

בהעדר טיפול לכל חברי המשפחה, בין אם משפחתי או פרטני, נוצר ואקום שמבסס ומעמיק את האיבה בין בני הזוג ומעצים את תחושת הבדידות של כל אחד מבני המשפחה. התהום הפעורה עלולה ללכת ולהעמיק ועמה הולך ומתקבע מצב בלתי הפיך. הגבר הולך אמנם לטיפול רגשי ומתחיל לקחת אחריות על מעשיו, אך המחיר הכבד אותו הוא משלם, עלול להעצים את תחושת הבגידה, הכאב והכעס ולהקשות על יכולתו להבין אותה ולסלוח לעצמו ולה על מה שקרה. במקרים בהם האלימות הינה הדדית אף מועצם הקושי לסלוח. זאת למרות ההכרה שהנפת הדגל של האישה היוותה זעקה לעזרה. בחוויה שלו המדינה, בחיבוק דב הרחיקה אותו מילדיו וממקור פרנסתו ולא עושה די כדי לנצל את המשבר ולרתום את חברי המשפחה לטיפול.

האישה עלולה להתקבע בנקודת מבטה ולהמשיך לזהות בו את מקור הרוע ומי שנוכחותו ההרסנית מחלישה אותה. היא מוקפת בסביבה שמעודדת אותה לא להחזיר את הנגע הרע. הטיפול אליו היא לפעמים מצטרפת אינו מצליח לגשר על התהום הנפערת ומתקשה לעבוד על חיבורים.

רגע ההתעשתות שלי כמטפל

הדינמיקה של אלימות במשפחה היא דינמיקה של פיצול שגורמת למטפל להתקשות להחזיק בתמונה המלאה. כמטפל של דן חשתי הזדהות עמוקה עם מצבו. הרגשתי את הקלות הבלתי נסבלת בה דינה יכולה להתעלל בו והתקשתי לצאת מתחושת הכעס שצברתי כלפיה וכלפי העובדת הסוציאלית שפעלה לפי הפרוטוקול והתקשתה לנקוט בצעד אמיץ שיאפשר לו להמשיך לקיים קשר תקין עם ילדיו.

הלכתי הביתה עם תחושות קשות. אני זוכר שבאותם רגעים אף הרגשתי אשמה על התחושות שמתעוררות בי כלפי האישה וכלפי העובדת הסוציאלית. במשך השנים למדתי שתחושות קשות הקיימות בתוכי מעידות על חוסר איזון פנימי שלי כמטפל. ברגעים הללו אני פותח את אחת מחפיסות הקלפים שיש לי בחדר ומקיים סוג של הדרכה עצמית שמטרתה להחזיר לעצמי את האיזון ולצאת מאיבוד השליטה בו אני נמצא. אפשר להגיד כי במונחים המקצועיים חוסר האיזון מעיד על תהליך של הזדהות השלכתית במסגרתה המטפל מזדהה עם משהו אותו משליך עליו המטופל ומופעל מתוך ההשכלה.

ההשתהות המכוונת אותה אני עושה באמצעות התבוננות על המצב דרך הקלפים, משחררת את התחושות הקשות הקיימות בתוכי. במשך השנים למדתי כי פיזור הערפל מסייע לי פתאום לראות בצורה בהירה את מה שהיה מתחת לאף. פתאום הבנתי שהדינמיקה המפוצלת הקיימת בתוך המשפחה מייצרת תהליך מקביל בינינו גורמי המקצוע וגורמת לנתק ולתחושות עוינות שלנו האחד כלפי השני מבלי שאנחנו מכירים לעומק את שיטת העבודה של כל אחד מאיתנו, הכלים ההתערבותיים בהם הוא עושה שימוש ולרגעים אנחנו הופכים להיות כמו בני הזוג, מתבצרים כל אחד בקורבנותו.

שיתוף פעולה אינטגרטיבי בין המטפלים במטרה לשמור על המשפחה ולהשתמש במשבר כמנוף לצמיחה

למחרת התקשרתי לדן ובדקתי איתו אם הוא מסכים לחתום על ויתור סודיות שיאפשר לי לשוחח עם העובדת הסוציאלית המלווה את המשפחה. בשיחה התברר לי כי באותו היום העו”סית התקשרה אליו וביקשה לברר האם הוא כבר הגיע לטיפול במרכז האלימות. דן השיב לה שהוא נמצא בטיפול פרטי אצל מטפל שהוא מומחה בתחום של האלימות והוא מבקש להישאר אצלו ולא ללכת למרכז אלימות. העו”סית ביקשה ממנו לאפשר לה לשוחח איתי.

השיחה עם העו”סית החלה בטונים צורמים, אך מהר מאוד לקחתי את השיחה למקומות אדפטיביים בהם אנחנו מתמקמים באותו הצד ומתבוננים יחדיו על בני הזוג וכיצד אנחנו משלבים ידיים כדי לסייע להם. במהלך השיחה התעקשתי להביא את המציאות הממשית אל החדר ולהנכיח את העובדה כי דן אינו אב אלים והעצירה של המפגשים תפגע בו, ביכולת השיקום של המשפחה ובילדים. השיחה הובילה למספר החלטות. הראשונה, דן יחזור לראות את הילדים בצורה מסודרת מחוץ למרכז הקשר. ההחלטה הייתה שהעו”סית תסייע לזוג ההורים לאתר מישהו במשפחה של דן עליו דינה יכולה לסמוך ולאפשר מפגשים של דן עם הילדים בנוכחותו של קרוב המשפחה. השניה, החלטה על המשך טיפול אישי של כל אחד מבני הזוג במסגרת הטיפולית הנוכחית, כך שדן לא יצטרך לעבור לטיפול במרכז אלימות כפי שהתבקש. השלישית, פגישה משותפת של אנשי המקצוע השונים המעורבים בחיי המשפחה.

הפגישה המשותפת של כל אנשי המקצוע הייתה רוויה במתחים ולעיתים אף היה נדמה שאין יכולת לגבור על מנגנון הפיצול שאיים להנכיח את המנגינה הקודרת שלו על כולנו. כחלק מההכנה לפגישה החלטתי לבוא “ללא זיכרון וללא תשוקה”. מדובר במונח שתבע וילפריד ביון, תיאורטיקן ואיש טיפול שאמר שפעמים רבות על המטפל להגיע למפגש הטיפולי ממקום נקי וסקרן המבקש ללמוד על המטופל מתוך התעניינות בסיפור אותו הוא מספר לעצמו. ביון אומר שהמטפל צריך לשים בצד את השערותיו ולהגיע ללא תשוקה להוכחתן, כך שיתאפשר למטופל להוביל את הסיפור מתוך הכוונה של המטפל (סימינגטון, 1996). הכלי הזה משרת אותי פעמים רבות גם במפגשים עם אנשי מקצוע. עם השנים למדתי שאיש מקצוע שמגיע גם בשביל להקשיב ולא רק כדי להשמיע, יכול לזהות את הצורך של אנשי המקצוע עמם הוא נפגש. כשאיש מקצוע מחליט להביא עצמו גם ממקום שהוא ללא זיכרון וללא תשוקה, הוא מסכים לפגוש את המציאות בצורה אחרת, מלאה יותר שאין בה שיפוטיות והיא נטולת אגו. אני חושב שכאשר זה קורה ניתן לצאת עם החלטות אינטגרטיביות הלוקחות בחשבון את טובת הילדים והמבוגרים.

בעוד שבתחילת המפגש ניצבנו המטפל של דינה ואני כשני זרים ש’תפסו צד’ ומתחרים על מידת הסבל של כל אחד מהמטופלים, הרי שבמהלך הפגישה התאפשרה הקשבה הדדית ונוצרה הבנה שבמצב הנוכחי קשה מאוד לסייע לבני הזוג לחזור למגורים משותפים. במהלך השיח ניתן היה לזהות כי האלימות בין בני הזוג הייתה הדדית ופעמים רבות גם דינה יצאה למתקפות שלוחות רסן על דן ומיאנה לעצור גם כשהוא התחנן לכך. ניתן היה לזהות כי בני הזוג זקוקים לעבודה על וויסות רגשי והתנהגותי וכי חשוב לעשות ככל העולה בידינו למנוע מצב של התקבעות של אחד הצדדים במצב קורבני בו הוא מעצים את חלקו של האחר בבעיה ומתכחש לחלקים האישיים שלו.

לגבי הזוגיות או היחסים הרומנטיים, התלבטנו כיצד לספק לשניהם מרחב בטוח להתלבטות בו כל אחד מהם יגבש את העמדה שלו לגבי ההמשך ואת מידת רצונו לתת לקשר הזוגי הזדמנות נוספת. חשוב לציין כי עבודה מהסוג הזה היא מורכבת וחשוב כל הזמן לסייע לזוג להבין מחד כי היחסים שיצאו משליטה הובילו להתנהגויות קיצוניות ומאידך לסייע להם להבין כי הדינמיקה הזוגית אינה יכולה להיפתר מאליה וזקוקה לעבודה אישית של כל אחד מהם על חלקו ולעבודה משותפת על כללי התנהלות שיאפשרו את הכחדתה של האלימות. במקביל, החלטנו להתחיל ולבסס כללי התנהלות תקינים שיסייעו לזוג לנהל תקשורת מכבדת, ללא קשר להחלטתם לגבי המשך הקשר. החלטנו שכל אחד מהמטפלים יעבוד עם המטופל שלו על בניית תקשורת מכבדת ויסייע לו לרכוש כלים טיפוליים רווחים בתחום האלימות במשפחה. כך החלטנו לעבוד איתם על עצירת ההסלמה, יציאה לפסק זמן ודיבור פנימי חיובי.

חשוב לציין כי הנחת הבסיס המשותפת לכולנו היא להכחיד את האלימות ההדדית ולסייע לזוג הצעיר להתבונן על תמונה רחבה יותר ולחתור ממקום של קבלה ואמפתיה לסייע לכל אחד מהם לזהות את חלקו בבעיה. בשל המורכבות הקיימת בתהליכי הנפש העבודה מחייבת עדינות רבה והבחנה בין חתירה לכך שהמטופל ייקח אחריות על חלקו לבין התחושה שלו שלקיחת אחריות משמעה שהוא נושא באופן בלעדי בבעיה. פעמים רבות מטופל שחש קורבן מתקשה לעבוד על חלקו והוא מרגיש שעבודה על חלקו פותרת את האחר מהאשמה ומכוונת את האחריות באופן בלעדי לפתחו.

סיכום: הרחקה מהבית היא חשובה והכרחית. מדובר באירוע קשה וטראומתי שמתיישב על מסכת יחסים חולה וממושכת. הרחקה מהבית יכולה להוות מנוף לצמיחה ושינוי אך בה בעת הרחקה מהבית עלולה לבסס נתק בין זוג הורים ובכך לשמר את פוטנציאל ההרס גם במקרה של פרידה. מהמאמר ניתן לראות כי בתנאים הנוכחיים אנחנו כאנשי מקצוע העוסקים בתחום האלימות מתקשים לשמר מסגרת שמחזיקה בטיפול את כל חברי המשפחה.

כאשר זה קורה, לא תמיד נוצרת אינטגרציה בין המטפלים הפרטניים של כל אחד מבני הזוג וחסרה חשיבה שיטתית שתייצר מודל להתערבות שיוצר שלבים בהתערבות עם זוג הורים שבמשפחתם פרץ אירוע אלים. הטיפול שמחייב אותנו להשקיע מאמץ בהכלת המטופל לאחר התפרצות אירוע אלים ולשמור עליו מפני עצמו ומפני הסביבה, מבסס לעיתים מצב של הזדהות עם המטופל ומקשה עלינו לפעול למען המערכת המשפחתית בכללותה. ניתן לזהות מהכתוב לעיל את הקושי לחתור גם לעבר כינון יחסים תקינים בין ההורים.

הסיפור המפוצל מקשה עלינו כמייצגי החברה לחשוב על ההתערבות והאופן בו ניתן לשמור על המשפחה. המסוכנות שמרחפת ברקע גורמת לנו לנקוט בצעדי חירום שאנחנו מתקשים לבסס לצידם כלים נוספים שיסייעו לנו להבחין בין מקרים שונים, סוגי האלימות השונים, דפוסי אישיות שונים בלהט המצב אנחנו נגררים לחשיבה דיכוטומית, מפרידים בין השניים ומתקשים ליצור חיבורים מחודשים. הקושי להחזיק את המורכבות גורם לנו לפעול בדרך ההפרדה המפוצלת שיש לה נקודת התחלה אך אין לה נקודת סיום ופעמים רבות היא מתקבעת ומתקשה לפנות מקום גם לעבודה המאפשרת החזקה משותפת של הסוגיה המשפחתית. כתוצאה מכך עלולים להשמט המקרים בהם ניתן היה לסייע לבני הזוג לעשות חשיבה בנוגע לתקשורת הנדרשת מהם למען ילדיהם המשותפים. יתר על כן, הכניסה המהירה לעמדת מטפל המגוננת על המטופל, מקשה על הזוג לבחון מחדש את ההתכנות של המשך הקשר הזוגי ועלולה לבצר כל אחד מהם בעמדה העוינת את האחר ורואה בו כאשם הבלעדי לבעיה. כתוצאה מכך, ההזדמנות החד פעמית לשנוי שיוביל לצמיחה וחיזוק המשפחה עלולה לחמוק מבין האצבעות.

ניתן לראות כי שיתוף פעולה בין המטפלים הינו תהליך הדורש בירור מעמיק של המטפל בנוגע לדינמיקה של המשפחה שעשויה להשתלט עליו ועל קבוצת המטפלים האחרים. תהליכים מקבילים בין המשפחה לבין הצוות עלולים להוביל לכך שגם החשיבה של הצוות עלולה להצטמצם ולהתמקד רק בשמירה על בני הזוג – האחד מהשני והאחד מפני עצמו. יחד עם זאת, היכולת של המטפל לעצור ולרווח עשויה לעצור את הישאבותו לדינמיקה הקשה, להרחיב את העדשה ולשתף פעולה ביתר שאת עם גורמי טיפול אחרים. ביחד, בשיתוף שני בני הזוג, ניתן להגדיר מטרות ולקבוע יעדים ריאליים המסייעים לבני הזוג להוביל את משפחתם בחזרה לשפיות.

• מראה מקום / הערת שוליים לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית סחטיר בלובק.