המאמר הנוכחי ממחיש כיצד ניתן לסייע בוויסות מערכת ההתקשרות של המטופל ודרכה להשפיע על היכולת של אדם להאמין בעצמו ולהצליח לפתח יחסי אימון עם האחר.
מערכת ההתקשרות הינה מערכת מולדת שמכוונת את התינוק לפנות להורה כדי שיסייע להשקיט את המצוקה המתעוררת בו. בהתפתחות תקינה הילד לומד בהדרגה להרגיע ולווסת את תחושותיו ויכול להישאר בתשוקה לחיים. במקרים בהם הילד לא קיבל מענה הולם המערכת מאבדת את האיזון ופועלת חזק או חלש מידי. מבוגר שלא קיבל את המענה ההולם מתקשה לווסת את תחושותיו ולסמוך על הנכונות של האחר להושיט לו יד ולראות בו אדם שהינו ראוי לקירבה.
בשל הצורך להגן על תחושת הבטחון של המטופל והמחויבות לדיסקרטיות, לקחתי פרטים של כמה דמויות שונות ויצקתי מהן דמות אחת.
כיצד ניתן להבחין באופן פעולתה של מערכת ההתקשרות
היה לי יום עמוס במיוחד. חיכיתי להפסקה קצרה שתאפשר לי להסדיר את הנשימה. הלכתי למטבח להכין קפה. חזרתי והתיישבתי לי בהנאה בלובי. בלגימה הראשונה אני קולט מרחוק את משה מתקרב בצעדי ענק, עומד לרגע בפתח המרכז כמי שמחשב היכן עליו לנחות. משה שהבחין בי, בא לקראתי ומבלי היסוס, התיישב לידי והחל לדבר. הסתכלתי עליו ואמרתי לו בנימוס שאני מתנצל אך אני חייב זמן כדי לאסוף את מחשבותיי טרם המפגש. הצעתי לו באדיבות שיכנס לחדר של הקבוצה ויכין לעצמו קפה. משה הסתכל עליי במבט שטוח ואמר בציניות: “הרי אנחנו פה רק בשביל העבודה נכון? כולכם אותו הדבר זה די ברור”.
לרגע התלבטתי מה לעשות. הציניות שלו לבטח לא תרמה למוטיבציה שלי לוותר על ההפסקה. ההתנהגות שלו התחברה לי לאיך שאני פוגש אותו בקבוצה והקושי שלו להתמסר לתהליך הטיפול ולהעמיק את הקשרים עם חברי הקבוצה. לפני כמה שבועות דני החל לבכות כאשר סיפר על הגעגועים לבנו שעדיין לא התקשר אליו. משה קטע את הניסיונות של החברים לסייע לדני לרכך את עמדותיו כלפי בנו ואמר: “תפסיקו לבלבל את המוח. הוא צודק לגמרי. אי אפשר לסמוך על אף אחד וחשוב שהוא יבין את זה. אני אומר לו את האמת בפרצוף ומה שמעניין אתכם זה להיות נחמדים. ילד צריך להתקשר לאבא שלו ולא להיפך!”.
משה הופנה אליי לאחר טיפול פרטני שנמשך כשמונה חודשים אצל מטפלת שעובדת במרכז אחר. בשיחת הטלפון שקיימתי איתה טרם הפנייתו היא אמרה לי שהיא מרגישה שנוצר ביניהם קשר משמעותי אך נראה לה שהוא יתרם רבות מקבוצה. במפגש האינטייק שקיימתי עם משה הוא סיפר לי על כך שהיה בטיפול שנפסק באופן פתאומי לאחר שהמטפלת הציעה לו לעבור לטיפול קבוצתי. למרות שההחלטה לעבור לקבוצה התקבלה בצורה משותפת, הוא התקשה להשתחרר מהתחושה שהוא לא היה מספיק חשוב לה. עמדתו הייתה שאם היה לה חשוב ממנו היא לא הייתה מפנה אותו לטיפול אחר. בשלושת החודשים בהם הכרתי את משה, הבחנתי בקושי שלו לבטוח באחרים. הוא לא היה רגוע במערכת היחסים עם האישה ובאופן קר הוא חישב במשך הזמן באיזו אסטרטגיה צריך לנקוט כדי להשאיר אותה בזוגיות. ככל שהזמן עבר הוא הרגיש שהוא מאבד את השליטה ולכן הפעיל מנגנון חזק יותר לניתובה לעבר התפקיד אותו היא הייתה אמורה למלא בחייו.
קפסולות הזכרון שלי ממשה שצפו לרגע בעת המפגש גרמו לי שלא לזוז מהכסא ואמרתי לו: “אני רואה שחשוב לך לדבר. אני פה. דבר”. אני זוכר שבאותו הרגע לא היה ברור לי עד הסוף הרציונל להישארותי מה גם שבדרך כלל אני יודע לפנות לעצמי זמן להתארגנות לקראת הקבוצה. בדיעבד הבנתי שהאינטואיציה הייתה מבוססת על רציונל טיפולי שביקש לתת מענה לצורך רגשי עמוק של משה ביחסיו עם הסביבה.
מערכת ההתקשרות והאופן בו משפיעה על תחושת הבטחון של משה
מערכת ההתקשרות הינה מערכת מולדת שמטרתה לסייע לתינוק להפחית מהמצוקה המתעוררת בו באמצעות פנייה למבוגר שנמצא בסביבה. כאשר המבוגר נענה לתינוק בדרך הולמת התינוק לומד להיעזר בדמות הקרובה. כשהתינוק הופך לפעוט הוא מתחיל להפנים את הנוכחות שלה ומצליח להחזיק זמן מסוים מעמד גם ללא נוכחותה. בכך הוא פנוי להתפתח ולחקור את העולם. אולם כאשר המבוגר לא זמין או לא נענה בצורה נכונה נכנסת מערכת ההתקשרות למצב של תת פעילות או פעילות יתר. מבוגרים שסובלים מתת פעילות של המערכת מסתמכים על עצמם באופן קיצוני ואינם נעזרים בסביבה. לעומתם אלה שהמערכת נמצאת בפעילות יתר מתקשים להפנים את הבטחון הקיים בקשר וזקוקים כל הזמן לקירבה שתאשר להם את הביטחון הקיים בקשר. נפער בתוכם בור שאין לו תחתית וירגישו תמיד שמשהו לא בסדר. מבוגרים אלה יחפשו את הקירבה בצורה לא מווסת ויחששו מפני נטישת האחר את הקשר. לא משנה כמה יקבלו תשומת לב הם ימשיכו לשדר אותות מצוקה. הדבר הנוסף שמערכת ההתקשרות משפיעה עליו הוא התפיסה את העולם בצבעים קודרים ויכולת וויסות העצמי. הם מתקשים לשהות במצבי עמימות ופועלים באופן אימפולסיבי או נוטים מהר מאוד לקטלג אנשים כרעים או טובים.
משה גדל להאמין שלא ניתן לסמוך על אנשים אחרים מלבד עצמו. כדי לא להיפגע הוא ויתר מראש על האפשרות להיעזר באחרים. לתפיסתו, פנייה לאחרים משדרת חולשה ומזמינה מעורבות שאין בה צורך. ביחסיו הזוגיים הרומנטיים הוא התקשה להתמסר ושמר תמיד על ריחוק מסוים. משיחות עמו הוא אף תיאר קושי להרגיש תחושות חזקות ולהתרגש מהחיים. הראש הקדים את הלב ופעמים רבות הוא היה מקבל החלטות בצורה קרה שאין בה רגשות. הוא זוכר עצמו כילד רגיש שנפגע בקלות מהסביבה וזכורים לו גם מצבים בהם החברים היו צוחקים עליו. באחת הפגישות הוא תיאר אירוע מכונן שלאחריו הוא הרגיש שהפך להיות אדם חזק יותר. מאותו הרגע הוא למד לפעול מתוך השכל ולנתק את הרגש ממעשיו. הפעולות שלו הפכו מכניות ומתוכננות. הנרטיב אותו למד לספר לעצמו הוא שכבוד והערכה משיגים מתוך תחושת יראה של האחר.
בניגוד לאנשים שמחפשים באופן סזיפי מענה לקרבה בה הם לא יכולים לשאת, הרי שמשה פוסל מראש את האפשרות ונסמך בעיקר על עצמו. הוא מתקשה לבטוח באנשים ובסיפור חייו מתווספות דמויות מאכזבות חדשות שלכאורה מאוששות לו את נכונות עמדות הבסיסית כלפי העולם. כך קרה גם עם המטפלת עמה הוא החל לפתח יחסי אימון. גם היא כקודמותיה הפכה למאכזבת.
כמי שלמד שאנשים מאכזבים בכל פעם מחדש, משה מתקשה לבטוח ולהאמין בכוונותיהם. הוא עורך סדרה של מבחנים למטפל כמו לכל אדם אחר אותו הוא פוגש בטרם יסדקו העמדות הנוקשות שלו כלפי עצמו כמי שראוי לאהבה וכלפי אחרים כמי שאכפת להם ממנו. גם כשההגנות נסדקות הוא מחפש באופן לא מודע אישוש לחששותיו. הסיבה לכך, הוא הפחד שלו מפני תלות בדמויות אחרות. ככל שיקשר אליהן כך הוא חושש שלאכזבה תהיה מחיר כבד יותר.
תפקידה של דמות מיטיבה בחיים הבוגרים
מיקונור בהרצאה מרתקת ממחיש את תפקידה של דמות התקשרות בטוחה בחייו הבוגרים של האדם. טענתו היא שלאורך השנים כל אחד, גם מי שלא חווה בינקות דמות מיטיבה, פגש דמויות שעמן הוא הרגיש סוג של בטחון. בסדרה של מחקרים ניתן לראות כיצד הנגשת דמות ההתקשרות למרחב החשיבה מרגיעה אנשים שסובלים מפוסט טראומה. באחד הניסויים שנערך מול מחשב המשתתף נחשף למילים וצריך לאחר מכן לסמן את צבע המילה. מיקונור מבקש בטרם הניסוי מהמשתתף שם של דמות שזכורה לו מהעבר (או קיימת בהווה) כדמות מיטיבה. כאשר הוא מקרין על המסך לשבריר שניה את שם הדמות, האדם מצליח לזהות את צבע המילה באותה מהירות בה הוא מזהה את צבעי המילים האחרות שאינן קשורות לאזור הטראומה.
האפשרות של אדם לפתח אמון רב יותר בסביבה ולבסס תחושת בטחון גבוהה יותר
יצירת סדק בחומות ההגנה של משה ושינוי אפשרי ביכולתו של משה לסמוך יותר על עצמו ועל הסביבה מותנית בהתעקשות של המטפל על הקשר ובקבלתו ללא תנאים. אין זה אומר שהמטפל אמור לתת מענה מושלם 24 שעות ביממה, אלא דרוש מישהו שלא יוותר על משה בשום מצב, גם כאשר משה מתנגד לנוכחותו בצורה חזקה ועוצמתית. מטפל שלא מוותר עליו עשוי לאפשר לו לאט לאט לשנות עמדות בסיסיות אודות טיבם של אנשים, היכולת שלו להיות ראוי לקשר והחשיבות שלו בעיני האחרים.
בהיכרות שלי את משה הוא התנהל כמי שמפחית בערכם של אנשים וביכולתם לסייע לו. הוא הגיב בביטול לניסיונות המשתתפים האחרים לסייע ותקופה ארוכה הרגשתי גם אני את הניסיונות שלו לבטל את האפשרות לכך שאיהפך עבורו לדמות טיפולית משמעותית. הרגשתי שמשה זקוק לכך שאראה אותו מעבר למילים ולהתנהגות הגלויה ומה שהוא מבקש זה שלא אתרגש מהניסיונות שלו להרחיק אותו ואת שאר המשתתפים.
המחקר של מיקונור מרחיב את האפשרויות העומדות בפני המטפל ומכוון לכך שהמטפל יכול להשפיע על כך דרך עיסוק במשמעות של דמות מסביבת חייו של משה שנתפסת כדואגת ואכפתית. מאחר ומשה מתאכזב בכל פעם מחדש מהעולם, התפקיד של המטפל הוא לסייע למשה לחזור ולמקם בתוך הטיפול דמויות שנתפסו עבורו בעבר כדמויות מיטיבות. האפשרות להנגיש אותם במרחב התודעה עשויה לסייע לו לפסל אותם מחדש באופן בו הוא יוכל לקבל את ההתנהגויות הפחות מיטיבות שלהם ולהבין שלצד התנהגויות אלה יש לדמויות אלה כוונות טובות כלפיו ובסיס הן פועלות מתוך חיבה ואכפתיות. התפקיד של המטפל הוא לסייע למשה לחזור ולהיזכר בחוויות מיטיבות שנמחקו לו מהזיכרון או לעדן העצמה שלו את הפגיעה שלו מהן והתכונות הקשות שהוא החל לייחס להן כדי בשל דפוס הפעולה החותך שלו שמסייע לו שלא להיות מבולבל ולכאורה שלא להיפגע.
בפגישות טיפוליות שונות דיברתי עם משה על המטפלת שאכזבה אותו וניסיתי להבין מה הוא ראה בה ואהב בה שגרם לו להיקשר אליה. ניתן היה לזהות את עומק הפגיעה ואת שורשיה שיושבים על ההיסטוריה של היחסים והנרטיב שלו לגבי טיבם הרע של בני האדם. במפגשים בהם עסקנו במשמעות של נוכחותה, חזרנו גם אחורה לדמויות עבר וראינו כיצד הוא מעצים את חווית הפגיעה ממנה אל נוכח חוויות אלו. משה החל להבין את כוונותיה הטובות ובסופו של דבר אף יצר עמה קשר וקבע איתה מפגש כדי ללבן את חווית הפרידה ולעבד אותה כחוויה מיטיבה. האפשרות לחזור ולעבד את התהליך שהיה לו איתה, אפשר לו גם בסופו של דבר להפנים אותה כדמות מיטיבה ובכך ליצור שינוי במאזן האימה הפנימי הקיים בתוכו. חשוב להבין כי אדם שמשכיל להפנים את האחר כדמות מיטיבה למעשה גם מסכים עם האפשרות שהוא עצמו יכול להיות ראוי לאהבה.
לפי תיאוריית ההתקשרות, האפשרות של אדם לחוות את המטפל כדמות מיטיבה קשורה בהתעקשות של המטפל על הקשר והפיכתו בסופו של דבר לדמות שמשרה רוגע וביטחון ומאפשרת התבוננות פנימית וחקירה של הסביבה. הדמות של המטפל עשויה בסופו של דבר להיות מופנמת עבור המטופל ולהגביר את תחושת הבטחון שלו גם לאחר סיומו של הקשר. למרות שהחזקתי את הידיעה הזו בראש, גם ברגעים הקשים, הרי שגם אני כמו כל בני האדם אותם משה פגש בחייו, עשוי באופן טבעי לא להיות מדויק מספיק, לפספס דברים ולהצטרף לאוסף הדמויות המאכזבות.
ויניקוט כאשר העלה את המושג הורות “טובה דיה” טען שהורה לא צריך לשאוף למושלמות ועליו להשלים עם טעויות בלתי נמנעות. מבחינתו של ויניקוט הורה “טוב דיו” הוא הורה שיודע לעבוד עם הכשלים במטרה להגביר את תחושת הבטחון והאמון בקשר שלו עם ילדיו. במשך השנים נוצרה הקבלה בין תפקידו של ההורה לבין תפקידו של המטפל ואלמנטים מגישות של תיאורטיקנים שונים הותקו מתחום הקשר הורה-ילד לטובת הקשר מטפל-מטופל.
מספר חודשים לאחר מכן, כשכבר הרגשתי שעברה כברת דרך מספקת המאפשרת לנו לגעת גם בסוגיות המתעוררות בינינו קלטתי שמשה הפך קצר רוח והחל לבטל בבוטות את הניסיונות שלי לברר מה יכול לעבור בראשו של האדם האחר עמו הוא נקלע לוויכוח. אני זוכר שנוצר בחדר מעין מרדף. משה דחק לפינה ולרגעים נדמה שהוא קם ועוזב את החדר. ביקשתי ממנו לעצור וביררתי איתו מה קורה ב’כאן ועכשיו’ של המפגש. משה אמר לי שהוא חושב שאני קצר רוח ואין לי סבלנות לשמוע את הסיפור שלו עד הסוף משום שאני בדומה לגברים אחרים ממהר להביע את עמדתי. כמובן שלא פשוט לשמוע שמטופל שאתה עושה בשבילו מאמצים רבים חווה אותך כמאכזב. יחד עם זאת, האפשרות לדבר על כך יכולה להוות סוג של חוויה מתקנת. שמחתי גם לשמוע כי משה ייחס את חוסר הסבלנות שלי להיותי גבר משום שהדבר אותת לי על כך שנוצר שינוי מסוים בתפיסה שלו את הדמויות הנשיות שיכולות לשמש עבורו כדמויות הוריות. השיחה על היחסים בינינו היוותה הזדמנות לשקף לו שקשה מאוד לדייק עמו. הדבר המשמעותי ביותר שקרה בעקבות שיחה זו הוא שמשה קיבל את ההזדמנות להרגיש כיצד הוא שומט את החוויה הטובה ואת המחוות שנעשות כלפיו ברגעי האכזבה.
הטיפול במשה נמשך לאורך זמן ובמהלך התקופה בה היה בטיפול ניתן היה לראות כיצד הוא חוזר לעשות שימוש ברגש ומתחיל לסמוך יותר על עצמו, חש פחות פגיע מהסביבה, מתחיל להרגיש שהוא ראוי לאהבה וגם לחוות את הדמויות עמן הוא בקשר כדמויות עגולות יותר שלא חייבים לקטלג אותם כטובות או פוגעניות.
סיכום: ממאמר זה ניתן היה ללמוד על האתגר של המטפל להתעקש על הקשר עם משה, להתעקש על חווית המשמעות ולעיתים אף לשרוד מתקפה אפשרית למען תחילתו של שינוי בייצוגי דמויות ההתקשרות. אדם כמו משה זקוק למטפל שיש לו את עצמו ואינו נבהל מהמתקפות שלו ולעיתים הוא מבטל את דברי המטפל בצורה חזקה כדי שהמטפל יחוש מבפנים את מה שהוא מרגיש ועד כמה הוא מתקשה לבטוח ולהאמין באחר ובחשיבותו עבור האחר. ממאמר זה ניתן ללמוד כי מטפל יכול לסייע למטופל לשנות את טיבן של הדמויות המופנמות בתוכו ולהפכן לדמויות עגולות יותר שיכולות גם לטעות ולפספס אותו. בעוד שבעבר היה מקובל לחשוב שהשינוי יעשה דרך הפנמת המטפל כדמות מיטיבה הרי שכיום מצטברות הוכחות לכך ששינוי יעשה גם דרך עבודה על ריכוך התפיסה של המטופל לגבי דמויות הקיימות בעולמו של המטופל.
ניתן לראות דרך המאמר כיצד אפשר לשלב בין הגישה המסורתית הטוענת כי האפשרות לוויסות מערכת ההתקשרות מותנית בהפנמת המטפל כדמות מיטיבה, לבין הגישה העכשווית והאינטגרטיבית יותר שרואה במטפל גשר לריכוך התפיסה של המטופל את הדמויות אותן הוא פוגש בחייו. העבודה עם המטופל על דמויות אחרות משפיעה על היכולת של המטופל להתרכך גם בתפיסותיו כלפי המטפל ולהיפך, ההתעקשות של המטפל משפיעה על יכולתו של אדם להרגיש בטוח יותר עם דמויות הקיימות בסביבת חייו.
- מראה מקום / הערת שוליים לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית סחטיר בלובק.
0 תגובות