מהו ניכור הורי, מדוע הוא פורץ במשפחות עתירות קונפליקט וכיצד משחררים את הילד השבוי

“ניכור הורי” הוא תופעה מורכבת וכואבת שהולכת ונעשית נפוצה עם עליית שיעור הגירושין. מדובר בשבר עמוק ביחסים של הילדים עם אחד ההורים כתוצאה ממאבק ממושך בין ההורים המבסס פיצול רגשי ומחשבתי של הילדים במסגרתו נוצר מצב בו הם חווים את ההורה האחד כמושלם ואת ההורה האחר כמזניח ופוגעני. כתוצאה מכך הולך ומתבסס ב’משפחות עתירות קונפליקט’ (או ‘גירושן בקונפליקט גבוה’) קושי בקשר הקיים בינם לבין ההורה “הרע”. הקשר הולך ומתערער עד ליצירת נתק שלכאורה נוצר בשל מה שמוצג כהזנחה ההורית של ההורה “הרע” שנתפס כבלתי ראוי. במאבק המתחולל בין ההורים, הם מתקשים להחזיק את האחריות ההורית במשותף ומתקשים לזהות את טובת הילדים שלהם.

משפחות בקונפליקט גירושין גבוה הן משפחות עתירות קונפליקט בהן מתקיים בין ההורים מאבק עמוק הנמשך מעבר לשנה הראשונה של הגירושין. משפחות אלה תקועות בשלב ה’אקוטי’ של תהליך הגירושין ומתקשות להיפרד לשחרר ולהשתחרר ולסיים אותו. הסכסוך הממושך בא לביטוי בדיונים משפטיים אינסופיים בנוגע למשמורת והסדרי הראייה ומגיע פעמים רבות לתלונות חוזרות ונשנות במשטרה. ההורים נאבקים בצורה אלימה ועושים שימוש בילדים ובמאבקי המשמורת ככלי ניגוח. החרדה הגבוהה לצד דפוסי אישיות נוקשים מייצרת חשיבה דיכוטמית המחלקת את העולם לטוב ורע, שחור ולבן. בצמצום המחשבתי הם מתקשים לזהות את טובת הילד ואת צרכיו. 

בעבודתי בתחום זיהיתי את התעתוע הקיים בעבודה עם משפחות אלה וכניסתו של הפיצול לחווית המטפל. פעמים רבות ראיתי שעלולה להיות הזדהות מוחלטת עם מה שנתפס כהורה מנוכר וחשדנות כלפי ההורה שנתפס כמנכר. כמו כן העבודה הופכת מורכבת בשל ליווי בית המשפט שהופך את הטיפול לטיפול פסיכו-משפטי. במקרים רבים פגשתי הורים בעלי דפוסי אישיות חרדתיים שמקבעים את ההורים בתפיסת עולם סדורה ונוקשה לגבי הסיפור המשפחתי והסיבה לבעיה המשפחתית. מקור הניכור הוא החרדה הנלווית לאישיות ההורים שמקשה עליהם לשהות במצבי מורכבות. ההורים מתקשים לנהל קשר תקין המתמקד בצרכי ילדיהם. הם מתקשים לעצור את המאבק, להנמיך את הלהבה ולהתבונן בחלקם בבעיה שהולכת ומחריפה ויחד עמה החרדה גדלה והקושי לשהות בה. כל זאת מבסס עבורם תמונת מציאות עגומה לפיה ההורה האחר הורס את הילדים. כל אחד מההורים משוכנע בוודאות מלאה כי הבעיה הקיימת בקשר בין הילד לאחד ההורים הינה תולדה של בעיה נפשית או התנהגותית של ההורה האחר. לעיתים תכופות, לפחות אחד מההורים מייחס את הבעיה לקושי של ההורה האחר להשלים עם הפרידה וכתוצאה מכך פועל בצורה נקמנית כלפי ההורה שעזב אותו. הם נעשים דרוכים כלפי התנהגותו ההרסנית הצפויה להגיע מהצד של ההורה האחר ומפרשים כל אחד את מעשיו של ההורה האחר כמניפולטיביים, מגמתיים, פוגעניים ואף מעידים על רוע הלב והרצון לנקמה.

הישאבות המטפל לדינמיקה המשפחתית

העבודה בתחום הניכור ההורי בקרב משפחות עתירות קונפליקט הנה עבודה סזיפית בה צעד קדימה כרוך בשני צעדים אחורה. מצאתי שכאשר מדובר בניכור שהוא יחסית בינינו ולא גבוה, ניתן לחדש בצורה מהירה יחסית את הקשר בין ההורה הדחוי להורה המועדף, אך קשה מאוד לבסס אותו ולשמר לאורך זמן את ההישגים. הסיבה לכך היא שהמנגנון של הניכור לופת את ההורים ומכניס אותם שוב ושוב לעמדותיהם הנוקשות ומקשה עליהם להפנים את הכללים של ההתנהלות ולזהות את הצורך של הילדים.

מסיבה זו המטפל עלול להישאב ברגעי המשבר לדינמיקה המפוצלת הקיימת במשפחה. מטפל שנשאב לעין הסערה מרגיש קושי רב לאחוז בתמונה מלאה ופעמים רבות מוצא עצמו מטלטל מצד לצד. המטפל נחשף לאטימות גבוהה של הורים שנמצאים במנוסה, מתקשים לעצור ומתקשים לראות את טובת הילדים. כמו הילדים ההופכים להישרדותיים, המטפל עשוי באופן לא מודע להישאב למקום הישרדותי במסגרתו הוא מנסה בכל פעם לכבות את הסערה העכשווית ומתקשה לבצע עבודה טיפולית במטרה להגמיש עמדות ולפתח תחושה של מסוגלות של כל אחד מההורים לטיפול במצב הסבוך. במהלך השנים ראיתי כי הניסיון לסייע להם לראות, להבין, להכיר במצוקה של ילדיהם, נתקל פעמים רבות בחומה בצורה, קונפליקט רב שנים שקיים בין ההורים, ממנו הם מתקשים לצאת. אני חושב שמה שהופך את זה לקשה יותר הוא שרגעי הקושי מוחקים בחוויה את כל ההישגים ונדמה כאילו שחוזרים אחורה לנקודת ההתחלה.

לא פשוט לסייע למשפחה לשקם את ההריסות כאשר החרדה של ההורים מתקיפה, פוערת בור ופותחת בכל פעם מחדש את הפצע שמנסה להגליד. חוסר אמון מוחלט, היסטוריה של נתקים, נוקשות צמיגה המושתתת על שנים בהן התקבע נתק בין הורה לילדו. ילדים שסיגלו תמונת מציאות מפוצלת, המבחינה בין הורה “מושלם” להורה “כושל”, בין הורה “טוב” שכוונותיו טהורות להורה “רע” בעל אינטרסים סמויים. ילדים שבטעות רואים בהורה שנלחם על הקשר כמי שמנסה להתנקם בהם ובהורה עמו הם בקשר טוב.

לעיתים הגולם אף קם על יוצרו וגם כשההורים מנסים לקחת אחריות, הם מתקשים ליצור שינוי בתפיסה של הילד שהפך לנער בעל עמדות עצמאיות, מוקצנות, מפוצלות, המבחינות בצורה חדה בין עולם “טוב” לעולם “רע”.

לשרוד את המתקפה ולרתום את המשבר לטובת תובנות טיפוליות מתקדמות יותר

במהלך השנים למדתי כי המנגנון של הניכור המשתלט זקוק להתערבות של איש מקצוע שלא יבהל ממנו. כדי לנהל בבטחון ובנינוחות את הדינמיקה המכשילה רצוי שאיש המקצוע יעשה עבודה פנימית שתסייע לו להיות מובחן ולהכניס פרספקטיבה בעת המתקפה. החרדה הנכנסת בצורה עוצמתית ומאיימת לכלות את ההישגים מבעירה את השטח ומדמה תחושה שכלום לא השתנה. למדתי שהטיפול הופך להיות יעיל ככל שרמת מובחנות העצמי של איש המקצוע גבוהה יותר ובכך מתאפשר לו להחזיק בתמונה רחבה ולסייע גם להורים לקבל פרספקטיבה.

מהניסיון שלי בעבודה עם ההורים, ראיתי כי אחד הכלים היעיל בשלבים הראשונים של הטיפול הוא קבוצת ווטסאפ במסגרתה ההורים מקיימים תקשורת ישירה תוך פיקוח ובקרה. מדובר בשלב ביניים אותו אני מאפשר להורים במטרה לסייע להם לשמור על גבולות השיח, ללמוד איך מנהלים וויכוח בצורה תקינה, כיצד נשמר הכבוד למרות הקושי ואיזה תקשורת ראוי לנהל בנוגע לילדים.

שבוע לפני פרוץ המשבר בין אבי לרינה, הרגשתי שמתהדק הקשר בין האם לילדיה. שיבחתי את ההורים על כך ושרטטתי ביחד איתם את חלקו של כל אחד מהם בשינוי.

חלף שבוע בלבד ומצאתי את אבי ורינה חוזרים בין רגע אחורה לנקודת התחלה, מאשימים האחד את השני ומושכים אותי לעין הסערה. באותם הרגעים האמנתי להם והרגשתי מרומה. המפגש עם המציאות הקשה ותמונת העולם המפוצלת שאבה גם אותי לתחושה כי כלום לא השתנה ושיחקנו לאורך כל התקופה הזו ב’נדמה לי’.

לאחר כמה ימים התעשתתי וביקשתי לקיים שיחה עם כל אחד מההורים. רינה החלה את השיחה במתקפה על הטיפול וטענה שכלום לא מתקדם. היא הצביעה על כך שאבי אינו משתנה והיא לא יכולה לסייע לי יותר אל נוכח המצב. היא אף הודיעה לי שהיא מרגישה שאני לא אובייקטיבי ונוטה לצדו של האב. כאמור העולם הפנימי המפוצל של ההורים בו קיים טוב או רע משקף עמדות נוקשות לגבי הסיפור המשפחתי. מסיבה זו מתן תוקף לחוויה המהווה פעולה בסיסית בטיפול, עלול להיתפס בטעות כהסכמה מלאה עם עמדותיו ואילו ניסיון להרחיב את נקודת המבט עשוי כניסיון לערער על האמת הסדורה וכתמיכה בצד האחר. מכיוון שכך, ברגעי הקושי הם נוטים לחזור לעמדה הראשונית לפיה המטפל חייב לבחור צד – או שאתה איתי או שאתה נגדי.

הרגשתי בשיחה שהאם מפנה לעברי שוב ושוב את האחריות המוטלת עליה כשאמרה לי:” אלון. אני עשיתי את כל המאמצים בשביל לסייע לך אך אי אפשר להתקדם לשום מקום עם האבא הזה!” במצבים כאלה הייאוש הרב של ההורים גורם שוב ושוב לנסיגות רגשיות שגורמות לייאוש לבסס דרך מחודשת ולכרסם את התקווה. השבתי לרינה שאני מבין את הייאוש, וחשוב לי לשקף לה שברגעי הקושי היא חוזרת אחורה, שוכחת את ההישגים ומפנה אליי את האחריות. העבודה הטיפולית עם משפחות עתירות קונפליקט, מתמקדת בהקשבה לקונפליקט אך אינה נכנסת לשורשיו. הסיבה לכך היא שההורים מתארים את הדברים בצורה שונה לחלוטין, כשני מופעים שונים של המציאות שקשה מאוד ליישב ביניהם. מסיבה זו למדתי להקשיב לתכנים בצורה סלקטיבית במטרה לבסס כללים שנותנים מענה לבעיה העולה מהקונפליקט. למעשה מטפלים שעובדים עם המשפחות לומדים לעשות “מעקף” לקונפליקט ולסייע להורים לתרגם את הקונפליקט לצורך של הילד או של היחסים ולתת לו מענה רגשי והתנהגותי. עם השנים למדתי שהמעקף הוא מאוד עמוק משום שהוא גם יוצר הבניה מחודשת של ההסתכלות על הקושי ולמידה של ההורים להתבונן על טובת ילדיהם.

ביקשתי ליישם את הכללים הללו גם בשיחתי עם האם ובמקום לעמת אותה עם שאלת האחריות לנהל שיחה שעוקפת את הקונפליקט ומבססת חזרה להבנות שהגענו אליהן במהלך הטיפול הקשורות במחויבותה ההורית, בתפקידה במערך המשפחתי ובלקיחה בחשבון את טובת הילדים בכל החלטה ומעשה אותו היא עושה. הדבר הנוסף עליו הקפדתי הוא לא להיכנס בשיחה עם האם לתכנים העולים מהאשמותיה את האב ולהחזיר אותה להבנה שהשיחה שלי עם כל אחד מההורים עוסקת רק בכלים אותם הוא מבקש לקבל כדי לייעל את ההתנהלות שלו עם הילד.. ניסחתי את התגובה באופן הבא: “אני מבין את הייאוש. את אומרת לעצמך בשביל מה לי להתאמץ, זה רק פוגע בילדים. אני רוצה להזכיר לך שמדובר בתהליך שיש בו עליות ומורדות ולפעמים המשברים מלמדים אותנו על הטעויות שלנו. אני בטוח שעדיין חשוב לך לחזק את הקשר של האבא עם הילדים בדיוק כפי שהראית לי לאורך כל הדרך. לנגד עיני כולנו עומדת טובת הילדים ואני מזכיר לך שחשוב לך לחזק את הקשר למענם ובשבילם ולא עבור האב. אני גם חושב שלא היו לנו הישגים ללא הנחישות שלך לדבוק במטרה וחשוב לי שלא תפחית בערך של ההשגים אליהם הגעת”.

פעמים רבות אנחנו לא יודעים מה ואיך להגיד בעת הצפתו של הקונפליקט. הגל הרגשי הסוער עשוי להביא אותנו המטפלים לאזורי חוסר נוחות רבים. . עם זאת, הניסיון מלמד שפעמים רבות המטופל מגיע לתובנות משמעותיות כאשר הוא מזהה את הכוונה העומדת מאחורי הדברים הנאמרים על ידי המטפל ורואה במטפל כאדם שלא מוותר עליו. השיחה עם האב הייתה מורכבת יותר בשל ההצפה הרגשית אליו הוא נכנס שחברה לעומס הרגשי שהצטבר בשנות הנתק שהיו לו מהילדים. השיחה עמו החלה בטונים גבוהים והתוכן הנלווה אליהם היה תוכן קדום שבשבועות האחרונים הוא לא הביא לטיפול:  “אתה רואה. אמרתי לך שכלום לא יעזור עם האמא הזו. היא תמיד תסית את הילד, תחכה לי בפינה כדי להכשיל אותי ולא יעזרו גם אלפים של שעות של הדרכה. אני יודע מי האמא הזו בצורה הכי טובה ואני אומר לך שכלום לא יעזור. אין לי שום יכולת לדבר עם הילדים כשהיא רק מתסיסה ומחבל, ברצון שלהם להיות איתי בקשר. נמאס לי אני מיואש. אני יודע שהיא מעולם לא באמת השתנתה. זה הכל הצגה עבורך. זה מה שהיא עשתה לי כל הזמן וממשיכה לעשות בערמומיות רבה”.

ניסיתי לעצור את האב בשטף הדברים. ניסיתי להבהיר לו שאין טעם בדיבורים מסוג זה ולכן אני לא מוכן לאפשר את ההאשמות הללו שלא מקדמות אותנו לשום מקום. התעמתתי איתו אך הרגשתי אותו מבוצר. הרגשתי שהגל הרגשי לא שוכך והסערה רק מתגברת. . בשלב מסוים הרגשתי שאין טעם להמשיך את השיחה וחייבים לתאם מפגש. ביקשתי לעצור ולקיים פגישה דחופה בנושא.  טיפול בשליטה בכעסים עובר פעמים רבות דרך לקיחת פסק זמן המציבה גבול ברור השומר על האנשים מפני עצמם. בעבודה הטיפולית אני מקביל את יחסי המטפל-מטופל ליחסי הורה-ילד. המטפורה של יחסי הורה-ילד מסייעת לי להבין מה דרוש ממני וכפי שילד זקוק לעיתים לגבול ברור השומר עליו, כך נזקקים לעיתים מטופלים כאשר הם נמצאים במצוקה והגבול הפרוץ מעצים אותה. כשהאב הגיע לפגישה הוא המשיך בטענותיו. ביקשתי ממנו לעצור אך הוא התעקש להמשיך. בשלב מסוים אמרתי לו שאני מצטער אך ככה לא נוכל להמשיך את הפגישה. כשהמשיך אמרתי לו שאני מאוד רוצה רוצה לסייע לו אך לצערי לא אוכל לעשות זאת ללא העזרה שלו. בשלב מסויים הרגשתי שהאב נעשה רגוע יותר. לאחר שנרגע הבהרתי לו שאנחנו חייבים לחשוב יחדיו האם נכון להמשיך ולקיים את הטיפול כאשר בכל פעם ביטול אחר פוגע בילדים ומחזיר את ההורים ואת הטיפול לנקודת ההתחלה. . אני חושב שהחרדה המציפה את ההורה ברגעי המשבר אינה מאפשרת התבוננות פנימית אך בהחלט ניתן להבין את גבולות הטיפול גם ברגעי הקושי. החזקה של מטופל מסייעת לו להפחית חרדה. הצבת גבול חזקה יכולה להרגיע אך גם יכולה להעצים את הייאוש מהמטפל שנתפס כמי שאינו מבין את המטופל.

לאחר המשבר הנוכחי הבנתי שאנחנו לא מצליחים לייצר יציבות בהסדרת המפגשים המתקיימים בין האב לילדיו. הרגשתי שהטיפול יתפרק במידה ולא נצליח להסדיר את המפגשים ומסיבה זו הייתי נחרץ להעביר את המסר הזה כגבול ברור. הבהרתי לאב שעם כל הרצון שלי לסייע לו ולילדיו יש גבול ליכולת שלי לסייע כשאין התייצבות של המפגשים שלו עם הילדים שאמורים להתקיים מידי שבוע. הודעתי לאב כי אם ימשכו ביטולי המפגשים אני לא אוכל לתמוך בתהליך ואאלץ להפסיק את הטיפול במשפחה.

פה מדובר באקט מקצועי שלוקח בחשבון שהרגעים בהם מטפל מדבר על הפסקת טיפול יכולים לאותת לו ולמשפחה שכלום לא השתנה ועלולים לשמוט את השגי הטיפול. יחד עם זאת, לעיתים דווקא כברת דרך אותה צוברים בטיפול ומבססים אותה בהדרכה, יכולה לסייע למטפל להעביר את המסר בצורה שתחווה כאכפתית ועוטפת ומבקשת לשמור על המטופל מפני עצמו ומה שתוקף אותו ברגעי החרדה והייאוש הנלווה אליה.

בכמה שבועות שלאחרי המשבר הבחנתי בשינוי משמעותי במחויבותו של האב לקיומם של המפגשים. באופן פרדוקסלי דווקא הגבול אותו הצבתי שמר עליו מפני הנטייה שלו להיכנע לחרדה המציפה אותו וכאשר הצבתי גבול ברור שמרתי גם על עצמי שלא להילכד בסערה הרגשית המתלווה לחרדה שלו מפני המפגשים עם הילדים. בדיעבד אני מבין כי ההקשבה שלי אליו וחוסר נקיטת קו תקיף כלפי הביטולים,  נתנה לו לגיטימציה לבטל את המפגשים ואילו ההבנה שלא ניתן להמשיך כך סייעה לו להפחית מהעוצמות של החרדה וללכת עם הקושי המתקיף אותו בעת הוא אומר לעצמו שאין לו את הכלים הדרושים להחזקת המפגש עם ילדיו. כמה שבועות לאחר מכן היה מפגש קשה בינו לבין הילד. במפגש שקיימנו הוא חזר להאשים את האם ואותי על כך שאני לא מבין את עמדתו בנוגע לכך שכלום לא יעזור. הנסיון המצטבר שלי בעבודה עמו הבהיר לי כי עליי לשרוד את המתקפה על הטיפול ועל הקשר שלו עם ילדיו באמצעות חזרתיות שלי על החוזה הטיפולי הקיים בינינו. במשך כחצי שעה הבהרתי לו שוב ושוב כי מטרת המפגש בינינו היא לסייע לה לעבוד על הקושי שיש לו עם הילדים, על מה שקורה לו לפני, מה שקורה לו אחרי וכיצד הוא יכול למנף את הקשיים לטובת הבנה טובה יותר עם הילדים. חזרתי שוב ושוב על כך שאנחנו לא נעבוד על מה שהוא מייחס לאם. לאחר שנרגע הוא הודה לי על כך שאני מתעקש איתו ולא מוותר עליו ועל הקשר שלו עם הילדים שלו.

סיכום: במשך הזמן למדתי שהנסיגה אחורה של ההורים, היא צפויה ומתבקשת אל נוכח החרדה שהולכת וצוברת תאוצה עם חידוש הקשר. ראיתי שככל שאני והמודרכים שלי מחזיקים את המציאות בצורה מאוזנת כך הנפילות של ההורים הולכות ומתמתנות הולכות ונמשכות פחות זמן. ככל שאנחנו לא נופלים במלכודת אותה טומנים לנו ההורים כשהם מרגישים בעת המשבר שדבר לא השתנה, כך הם לומדים להתנהל בצורה מאוזנת יותר עם הילדים שלהם ועם עצמם. אני חושב שהתנאי לכך שההורים יצליחו לווסת את הזעם שמתקיף אותם עובר דרך היכולת של המטפל לשרוד את הסערה הרגשית, לשים לה גבולות, לתחום אותה ולסייע להורים לפתח את הפרספקטיבה הנדרשת להם בעת המשבר.

אני מוצא סיפוק רב ומשמעות עמוקה בעבודה עם המשפחות הללו למרות החזרתיות של מצבי המשבר. בעבודה האישית ועבודת ההדרכה אותה אני מקיים סביב עבודה עם משפחות עתירות קונפליקט למדתי לשרוד את מצבי הקושי והמורכבות ולהעצים את הרגעים בהם התקווה מפלסת דרך מבעד לעבותות הייאוש. עם השנים אני למד כי בסופו של דבר משהו פתאום נרגע ובאופן לא צפוי היחסים והקשר עם הילדים ובין ההורים מתחילים להתייצב.

הרגעים בהם אני מרגיש שמשהו זז, נופל האסימון ומתחזק הקשר הם רגעים עילאיים שהמחשבה עליהם מחזיקה אותי בעת הקושי במידה מסוימת של נינוחות ובטחון מקצועי. נראה שהשינוי לו כולנו מייחלים מתחולל פתאום וללא הכנה מוקדמת. האסימון מתחיל את נפילתו האיטית וההורים מתחילים להבין שאין יותר ברירה וחייבים לשתף פעולה. קשה לתאר את תעצומות הנפש העולות מהרגעים בהם משהו מתחיל לזוז בתוך המשפחה ואת תחושת הסיפוק העולה ממפגש מוצלח המתקיים בין הורה לילדו לאחר שנים של נתק.

הרגעים הללו מזכירים לי מה באמת חשוב ולמה אני אוהב את המקצוע ומטעינים את האנרגיות הדרושות לי כמטפל ולהם כמשפחה שמוצאת עצמה פתאום במקום שקט יותר המאפשר להעריך את היתרונות של השינוי המתחולל, השוטרים שפסקו להגיע, עורכי הדין שנותרו מחוסרי עבודה, העו”סים שיכולים מעט לנוח והילדים שמתחילים לסגל לעצמם סיפור משפחתי אחר.

אני חושב שכל העוסקים במלאכה משכילים להחזיק את רגעי הקושי למען התקווה הגלומה בהצלחה. התמדה בתהליך מסייעת להם בסופו של דבר להבין שדרך המאבק מנפצת את רוחם של ילדיהם ואינה מאפשרת לבני המשפחה להשתקם ממשבר הגירושין, להתחזק ואף לצאת ממנו מועצמים.

• מראה מקום / הערת שוליים לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית סחטיר בלובק.